אהבה שאינה תלוי בדבר"

"אני רק רוצה שמישהו יאהב אותי, בלי תנאים," היא אמרה לי.

"בלי מבחנים. בלי 'אם תעשי ככה אז...' פשוט... ככה. כמו שאני."

היא ישבה מולי, אישה צעירה, רגילה לתת הרבה מעצמה ולהרגיש שזה אף פעם לא מספיק.

"אני כל הזמן מתאמצת. להיות יותר חכמה. יותר מצחיקה. יותר יפה.

אבל בפנים, כל הזמן מתנגנת לי שאלה אחת: האם יאהבו אותי? גם אם אני אפסיק להשתדל?"

היה שם רגע של שתיקה.

ואז היא שאלה: "תגידי, יש דבר כזה: אהבה שלא תלויה בדבר? או שזה סתם אגדה שגדלנו עליה?"

חשבתי על זה הרבה אחר כך.

על איך הרבה מאיתנו, עמוק בפנים, מנהלים מרדף מתמשך אחרי תחושת ערך.

כמו לנסות לזכות בפרס שאי אפשר לגעת בו "אהבה בלתי-מותנית".

לרצות שמישהו יאהב אותנו בלי קשר למה שנעשה. בלי שיציב תנאים. בלי שנצטרך "להרוויח" את זה כל פעם מחדש.

*************************

בתיאוריה של קארל רוג'רס (Carl Rogers, 1959) – מאבות הגישה ההומניסטית – מדובר על שני צרכים פסיכולוגיים מרכזיים:

הצורך באהבה חיובית ללא תנאים (unconditional positive regard)

והצורך בהתאמה בין "האני האידיאלי" לבין "האני האמיתי".

רוג'רס טען, שכאשר אדם מקבל אהבה שמותנית בהתנהגות או בהישגים, הוא מתחיל להרחיק את עצמו מהאותנטיות שבו.

במילים פשוטות: אנחנו לומדים להסתיר חלקים בנו, כדי לשמר אהבה.

המחיר על כך הוא תחושת בדידות פנימית.

גם כשאנחנו בתוך קשר, אנחנו לא באמת מרגישים נראים.

כי אם כל מה שאוהבים בנו זה "הגרסה המתוקנת" שלנו, מה יקרה כשנוריד את המסכה?

אהבה אמיתית, כזו שמרפאת , היא לא אהבה מושלמת.

היא אהבה שמחזיקה גם את הסדקים. שממשיכה לראות אותנו גם כשאנחנו עייפים, מבולבלים, לא במיטבנו.

וכדי שנוכל לקבל אהבה כזו, אנחנו צריכים קודם כל להאמין שמגיע לנו.

גם בלי להוכיח. גם בלי לשנות את עצמנו כל פעם מחדש.

כי לפעמים, האקט הכי מהפכני הוא להאמין שמישהו יוכל לאהוב אותנו… פשוט ככה.

בלי מבחן. בלי תעודה. בלי להצטיין.

רק בגלל שאנחנו זה אנחנו.

ענת דניאלי

פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית

050-3372301