איך מחזיקים את הילדים בלי להישבר בעצמנו

"אני לא מצליחה להיות שם בשביל הילדה שלי כמו שהייתי רוצה" אומרת לי דנה (שם בדוי), אמא לילדה בת 7, שיושבת מולי בפנים עייפות. "אני שומעת את האזעקה, ולפני שאני בכלל מספיקה לחשוב – אני כבר בורחת לממ"ד, גוררת אחריי את הילדה. היא צורחת, בוכה. ואני… אני לא מצליחה להרגיע אותה. אני עייפה. עייפה עד העצמות. לפעמים אני מרגישה שגם אם תיגמר המלחמה הזאת וייגמרו האזעקות – אני כבר לא אדע איך לחזור לעצמי."

אני מתבוננת בה ומבינה שהעייפות שהיא מתארת היא לא רק פיזית. זו עייפות רגשית, עייפות של מערכת שנמצאת במצב של חירום מתמשך. של הורה שנדרש להיות גם מגונן, גם מרגיע, גם מתפקד – בזמן שהקרקע רועדת מתחת לרגליים של כולם.

"אני מרגישה שאני כל הזמן במתח. כל רעש מקפיץ אותי. וכל אזעקה חדשה שוברת אותי עוד קצת. עייפתי. די. אני כבר חייבת שהסיוט הזה יסתיים ואחזור לעצמי".

אנחנו עוצרות לרגע את השיחה. נושמות.

אני שואלת: "והילדה? מה היא אומרת?"

"היא התחילה לדבר על מוות. על פחד להיות לבד. היא לא רוצה להתרחק ממני לשום מקום. הפכה תלותית מאוד, מתפרצת פתאום. ואני... כבר אין לי סבלנות גם אליה. אני מרגישה רגשות אשם על זה שאני לא רגועה בשבילה. אבל אני פשוט מרוקנת."

אני מהנהנת. התחושות האלו כל כך טבעיות. אי אפשר לצפות מאף הורה לתפקד כרגיל, כשכולו מוצף.

אנחנו מדברות על מה זו בעצם חרדה מצטברת – מצב שבו הגוף לא מקבל "אישור" להירגע, ולכן לא מצליח לשוב לאיזון. לפי מחקרו של Bruce Perry (2021), במצבים כאלה, גם אם האיום הממשי נרגע – מערכת העצבים כבר למדה לפעול בתדר של חירום. וזה מחלחל גם לילדים, שסופגים את המתח הלא מדובר דרך מערכת ההתקשרות.

אני חושבת על איך אפשר לא לנסות "להעלים" את הפחד, אלא לתת לו שם.

"לפני שאת מרגיעה את הילדה – תנסי להרגיע קודם את עצמך. תעצמי עיניים לרגע, תנשמי עמוק, ותאמרי לעצמך: 'אני מרגישה פחד. וזה בסדר. זה לא עושה אותי חלשה. זה הופך אותי לאנושית.'"

ואז, כשהיא מוכנה – להגיד לילדה משהו פשוט ואמיתי:

"גם אני מפחדת לפעמים. אבל אנחנו יחד. נעבור את זה יחד."

 לפעמים, מה שילדים צריכים זה לא הורה מושלם – אלא הורה שמוכן להיות אנושי מולם.

הכוח לא נמדד ביכולת "לא לפחד" – אלא ביכולת להחזיק את הפחד מבלי להישבר.

השהייה המשותפת בתוך הקושי – במקום המאבק בו – היא בדיוק מה שמציעות גישות מבוססות ATTACHMENT FOCUSED THERAPY, שמראות כי רגש שמקבל לגיטימציה – מפסיק לגדול בצילו (Siegel & Bryson, 2012).

אם אתם מרגישים מותשים, דרוכים, אשמים – תדעו שזה לא "אתם לא מתפקדים" זה הגוף והנפש שלכם שמנסים להגן עליכם , שוב ושוב.

לפעמים, ההגנה הכי טובה – היא לעצור. לנשום. להרגיש. גם להיזכר: שגם אם הכל רועד בחוץ – אתם עדיין העוגן של הילדים שלכם.

תמיד כאן ,

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית

עובדת סוציאלית קלינית,

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301