איך מתמודדים כשדעות שונות הופכות לריחוק רגשי

רונית (שם בדוי), אמא לשלושה, בת 52, התיישבה מולי ואמרה:

"אני מרגישה כאילו הבית שלי הפך לשדה קרב. זה התחיל בוויכוח עם הבן שלי, ואז התגלגל לעוד אחד עם בעלי... אנחנו לא מצליחים לדבר על כלום בלי שהכול יתפוצץ. כאילו כל מילה נהיית סימן הזדהות פוליטית. אני כבר לא מזהה את המשפחה שלי."

היא עוצרת. בולעת את הדמעות.

"לפני שנה עוד היינו מדברים על הכול. גם כשהיו חילוקי דעות, זה הרגיש... מחבק. עכשיו, זה רק מרחיק. אני מרגישה לבד בבית שלי. ואיך אפשר לאהוב מישהו שמשתף פעולה עם מה שקורה, שלא רואה כמוני שקורה פה אסון, שלא מאמין כמוני, לא כואב כמוני??"

אנחנו נשארות רגע עם השבר הזה.

כאב פוליטי שמתחיל בחוץ – מחלחל הביתה.

הופך שולחן אוכל לזירת קרב. שפה משותפת – לשתיקה רועמת.

"רונית," אני אומרת לה בעדינות, "זה נשמע כאילו את מרגישה שמי שחולק עלייך – דוחה גם אותך. אבל את באמת חושבת שהוא חדל לאהוב אותך?"

היא שותקת.

"אני לא יודעת... נראה לי שאני זאת שהפסקתי לאהוב."

והנה הליבה של הכאב.

לא השוני, אלא מה שאנחנו מפרשים מתוכו:

שאם מישהו חושב אחרת – אולי הוא כבר לא בצד שלנו.

אולי הוא נגדנו. אולי הוא בוגד.

אבל מה אם נפריד רגע בין דעה לזהות?

בין השקפת עולם לבין עומק הקשר?

המשפחה, כמו מערכת עצבים, יכולה להכיל שוני – אבל היא צריכה לדעת לווסת אותו.

מחקר מ-2022 שפורסם ב־Journal of Family Psychology מצא כי משפחות שהתפרקו בעקבות קונפליקטים פוליטיים לא התפרקו בגלל עצם השוני, אלא בגלל חוסר היכולת לנהל שיחה בטוחה.

מה שהבדיל משפחות ששמרו על קשר מהן שהתנתקו, היה דבר אחד:

היכולת להקשיב בלי להגיב מיד.

לשאול: "איך זה מרגיש לך?" ולא: "איך אתה יכול לחשוב ככה?"

בתוך בית, פוליטיקה לא אמורה להיות מבחן אהבה.

אפשר לא להסכים – ובו זמנית להחזיק ידיים.

אפשר לכעוס – מבלי לשבור את הקשר.

***********************

בפעם הבאה שאתם מתעמתים עם אדם אהוב – נסו לא לענות מיד.

נסו לשאול שאלה אחת פשוטה:

"מה הכי חשוב לך בכל זה?"

אולי תגלו שבשורש של כל דעה – יש דאגה, פחד או כאב.

ואלה – תמיד אפשר לאהוב.

שלכם תמיד,

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית

עובדת סוציאלית קלינית,

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301