"אשמת הניצול"

"אשמת הניצול"

נזכרתי היום במטופל ותיק שלי. איש משפחה, מצליח בעבודתו, אבל עם תחושת ריקנות עמוקה שלא הצליח להסביר.

"אני מרגיש שאני חי חיים של מישהו אחר," הוא אמר.

במהלך הפגישות עלה שהוא בן לניצולי שואה. ההורים לא סיפרו מה עבר עליהם, אבל הבית היה מלא שתיקות, אווירה כבדה, ומין עצב קבוע שלא היה לו שם.

כילד, הוא הרגיש שהוא חייב להיות "טוב", לא להכביד, לא לשאול, לא לתפוס מקום.

הוא הרגיש אשמה כשהיה שמח – כאילו לא מגיע לו.

היה בו פחד תמידי לאכזב, וגם תחושת חובה להצליח – "בשבילם", גם אם אף פעם לא אמרו את זה במילים.

לאט לאט הבנו שהוא נושא בתוכו כאב לא מדובר – כאב של הדור הקודם.

********************

החוויה של הבחור הזה מהדהדת תופעה מוכרת שנקראת "אשמת ניצול" – מונח שטבע לראשונה ויקטור פרנקל בשנות ה-60, לאחר השואה.

פרנקל, שהיה בעצמו ניצול אושוויץ, תיאר את הקונפליקט הקשה של אלו ששרדו את הזוועות בעוד אחרים – חברים, בני משפחה – לא שרדו. התחושה הזו יוצרת שאלות כמו: "למה אני חי?" או "האם מגיע לי לחיות?"

האשמה הזו יכולה לעבור הלאה – גם לדור שלא חווה את האירועים ישירות.

צאצאי ניצולים רבים חווים תחושת חובה לחיות חיים "משמעותיים", כאילו כל טעות או כישלון הוא לא רק שלהם – אלא גם של אלה שאינם.

הם לא תמיד יודעים להסביר למה, אבל נושאים בתוכם משקל רגשי כבד – כמו המטופל שלי – גם אם אף פעם לא סיפרו להם מה קרה.

ביום הזה, ערב יום השואה, כשהלב שלי נמצא גם עם החטופים שלנו, אי אפשר שלא לחשוב על הכאב של מי ששרד – וגם על הכאב של מי שלא הצלחנו להציל.

התחושות האלו – של אשמה, של כאב, של רצון לתקן – ממשיכות ללוות, גם היום.

אני נושאת תפילה שכולם יחזרו הביתה. שנוכל להמשיך לזכור, לחיות, ולרפא – גם את מה שעבר מדור לדור.

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301