גם אני לא צריכה להיות מושלמת

הוריה של נועה (שם בדוי) פנו אלי בנוגע לבת שלהם, בת 19, חיילת טרייה שהתגייסה לפני חודשיים לקורס פיקודי בצבא, קורס שנחשב לא פשוט בכלל. אמא שלה דיברה בדאגה שלא ניסתה להסתיר: "היא תמיד הייתה עצמאית וחזקה, אבל מאז שהתגייסה לצבא היא בקושי מדברת. היא נשמעת כבויה בטלפון. זה לא מתאים לה."

נעה הגיעה אל הקליניקה שלי בשקט כמעט מוחלט. מבטה הופנה לרצפה, והידיים שלה שחקו עם השרוך של הסווטשרט שלבשה. הבגדים נראו עליה קצת גדולים, כאילו הם לא מתאימים לגמרי למידותיה.

זו הייתה הפגישה השלישית שלנו.

"מה שלומך היום, נועה?" שאלתי בעדינות, בלי למהר.

היא הרימה אליי מבט קצר ואז חזרה להסתכל ברצפה. "בסדר," ענתה בקול כמעט בלתי נשמע.

"איך עבר השבוע האחרון שלך בקורס? איך היה?"

היא משכה בכתפיים. "רגיל... קשה. כולן שם חזקות כאלה, מסתדרות עם כל הלחץ, ואני מרגישה שאני כל הזמן מאחור. הן קולטות את המשימות ישר, ואני מרגישה כאילו אני צריכה פי שניים זמן להבין מה רוצים ממני."

"ומה את מרגישה כשזה קורה?" שאלתי.

היא נשפה אוויר כאילו מנסה לסלק משקולת מהחזה. "שאני לא מספיק טובה בשביל להיות שם. שכל הזמן מסתכלים עליי וחושבים שאני לא מתאימה. אפילו המפקדות... לא באמת אומרות את זה, אבל אני רואה את המבט שלהם כשאני מפשלת. לפעמים אני חושבת שאולי עדיף פשוט לוותר ולצאת מהקורס."

שמעתי את המילים שלה, ויחד איתן יכולתי להרגיש את הכובד שישב לה בלב. זו לא הייתה רק ההסתגלות למסגרת הקשוחה של צה"ל, אלא משהו עמוק יותר — הפחד לאכזב את עצמה ואת הסביבה.

שתקתי רגע, נותנת למשפטים שלה להדהד באוויר לפני שעניתי. "את יודעת, נועה, הרבה אנשים מרגישים ככה כשהם נכנסים למקום חדש עם דרישות גבוהות. את רואה את כולם כאילו הם נולדו לזה, אבל האמת היא שהם כנראה מרגישים לא פעם בדיוק כמוך — הם פשוט למדו להסתיר את זה."

היא הרימה את המבט שלה לעברי, והפעם העיניים שלה שאלו שאלה שטרם נאמרה בקול.

"אני רוצה לשאול אותך משהו," המשכתי. "כשאת מסתכלת על החיילות האחרות בקורס, מה את רואה?"

היא חשבה לרגע. "ביטחון עצמי... הן עומדות זקוף, יודעות איך להגיב למפקדים, הן מהירות במשימות. הן פשוט... שייכות לשם."

חייכתי אליה קלות. "ומה אם הייתי אומרת לך שהן מסתכלות עלייך וחושבות על הדברים שאת מביאה לקורס? אולי הן רואות בך משהו שאת לא רואה בעצמך כרגע?"

המצח שלה התכווץ קלות. "מה יש בי שהן יראו?" היא שאלה בכנות שקטה.

"זה בדיוק העניין. לפעמים אנחנו כל כך תקועים בלהשוות את עצמנו לאחרים שאנחנו שוכחים לשאול: מה אני מביאה איתי לכאן? אולי יש לך סבלנות שאחרים לא מצליחים לשמור, אולי את יודעת להקשיב ולתמוך כשמישהו אחר נשבר. והדבר החשוב ביותר — את ממשיכה למרות כל הקושי. זה כוח שאי אפשר לראות מבחוץ, אבל הוא נמצא בתוכך."

היא לא ענתה מיד, אבל ראיתי שהמילים מתחילות לחלחל.

לקראת סוף הפגישה היא אמרה פתאום, כאילו לעצמה: "אולי... אולי אני לא צריכה להיות מושלמת כמו כולן. אבל אני לא יודעת אם זה מספיק שאהיה כמו שאני."

שבועיים לאחר מכן היא הגיעה לפגישה. הפעם היא התיישבה מולי זקופה טיפה יותר, והמבט שלה היה קצת פחות כבד. "את יודעת מה מעניין?" היא סיפרה בחיוך קטן. "השבוע שמתי לב שהן גם טועות לפעמים. יש אחת שתמיד דיברה בביטחון, ואז פתאום ראיתי שהיא נתקעה מול המפקדת ולא ידעה לענות. באותו רגע הבנתי שכולנו פשוט לומדות תוך כדי תנועה."

היא עצרה לרגע ואז הוסיפה: "זה מרגיש טיפה פחות מפחיד לטעות. כאילו מותר לי גם לא לדעת הכל מיד."

הסתכלתי עליה וחייכתי. "ואיך זה גורם לך להרגיש עכשיו כשאת חושבת על המשך הקורס?"

היא נשמה עמוק ואמרה: "אני לא יודעת אם אהיה טובה שם, אבל לפחות עכשיו אני מרגישה שזה בסדר להמשיך לנסות גם אם הדרך שלי קצת שונה."

וכששמעתי את זה, ידעתי שהיא עשתה את הצעד הראשון בדרך להפוך לא רק לחיילת טובה יותר — אלא גם לגרסה חזקה יותר של עצמה.

**********************

בסופו של דבר, השיחה עם נועה לא הייתה רק על התמודדות עם קורס בצבא, אלא על המסע הפנימי להכרה בערך העצמי גם כשדברים לא הולכים בצורה מושלמת. הפער בין איך שאנחנו רואים את עצמנו לבין איך שאנחנו תופסים אחרים לעיתים קרובות מעוות את תפיסת המציאות שלנו. אנחנו נוטים לחשוב שכולם בטוחים וחזקים, בזמן שאנחנו היחידים שמרגישים ספקות. אבל ההבנה האמיתית — זו שאני מקווה שנועה התחילה לגלות — היא שכולנו מתמודדים עם קשיים, גם אם הם לא נראים מבחוץ.

הפואנטה המרכזית בסיפור הזה היא שהערך שלנו לא נמדד לפי כמה מהר אנחנו מצליחים או כמה אנחנו מושלמים בעיני אחרים, אלא לפי האומץ שלנו להמשיך, גם כשאנחנו לא בטוחים בעצמנו. ברגע שנועה הפסיקה להשוות את עצמה לאחרות והתחילה להכיר בערך שלה, היא שחררה מעצמה חלק מהכובד הפנימי. זה לא ביטול של הקושי — זה שינוי של הדרך שבה אנחנו מסתכלים עליו. בסוף, הדרך שלנו לא נמדדת רק בתוצאה הסופית, אלא ביכולת שלנו לצמוח מהדרך עצמה, על כל הנפילות וההצלחות שבה.

ב ה צ ל ח ה

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301