"האישה והדלת הנעולה"

"האישה והדלת הנעולה" – סיפור מהקליניקה

היא הגיעה אליי לראשונה רועדת מהתרגשות וחרדה. אישה בתחילת שנות ה-30 לחייה, עיניה דרוכות כאילו כל רגע מישהו יכבה את האור. "אני לא מצליחה לצאת מהבית לבד," אמרה בקול חנוק. "הלב דופק מהר, אני מרגישה שאני לא שולטת על הגוף שלי."

בפגישות שלנו ניסינו להבין את שורש החרדה שלה. בתחילה דיברנו על חוויות הילדות שלה – ילדה רגישה שחיפשה תמיד לרצות את כולם. בבית הספר, כל טעות הרגישה לה כמו כישלון שאין ממנו חזרה. בבית, אהבת ההורים הייתה מותנית בהישגים ובצייתנות. עם השנים, היא הפנימה שהעולם שבחוץ הוא מקום שדורש ממנה להיות מושלמת, ללא מקום לפחד או חולשה.

כשהתבגרה, הפחדים האלה הפכו לשגרה שקטה אך חונקת. החשש מטעות או ממצב שבו תאבד שליטה על עצמה הפך למלווה קבוע. אחרי אירוע מביך במיוחד – התקף חרדה שאחז בה לפתע באמצע קניון הומה אדם – היא החלה להימנע מיציאה לבד. "אני מפחדת שאם זה יקרה שוב ואף אחד לא יהיה לידי, אני לא אעמוד בזה," הסבירה בעיניים דומעות. כך, לאט לאט, העולם שבחוץ הפך לאזור סכנה שמוטב להתרחק ממנו.

באחד המפגשים ביקשתי ממנה לדמיין דלת גדולה שמפרידה בינה לבין העולם. "הדלת הזאת נעולה?" שאלתי. היא הנהנה לאט. "ובידך יש מפתח. מה מונע ממך להשתמש בו?"

היא שתקה רגע ארוך. "אני מפחדת שאם אפתח את הדלת – משהו רע יקרה. שהחרדה תחזור ותגזול ממני את היכולת לחשוב, לנשום. ואם אכשל הפעם, איך אקום שוב?"

נשמתי עמוק ועניתי: "לפעמים הפחד הכי גדול הוא לא ממה שנמצא מאחורי הדלת, אלא מהאפשרות שנגלה שהיינו יכולים לפתוח אותה כל הזמן. וזה לא אומר שהדרך החוצה קלה או שאין פחדים. אבל זה אומר שהכוח להתמודד נמצא בתוכך – תמיד היה שם."

בפגישות הבאות עבדנו יחד על דיאלוג חדש עם הפחד. במקום לראות אותו כאויב שיש לנצח, למדנו להתייחס אליו כאל חלק ממנה – קול שמנסה להגן, גם אם בדרכים לא מועילות. תרגלנו נשימות עמוקות, הרפיה והקשבה לגוף ברגעי מתח. לאט לאט היא החלה לצאת להליכות קצרות ליד הבית. תחילה רק כמה צעדים, אחר כך סיבוב שלם. כל יציאה הפכה להוכחה שתחושת החרדה אינה סימן לסכנה – אלא גל שבא וחולף.

כעבור כמה שבועות היא הופיעה בקליניקה עם ניצוץ חדש בעיניים. "הצלחתי להגיע לפה לבד, גם כשהלב שלי דפק חזק. והנה אני פה – והכול בסדר." החיוך שלה היה עדות לשינוי שחל בה.

יום אחד קיבלתי ממנה הודעה: "היום הלכתי לעגלת הקפה האהובה עלי. הרגשתי את החרדה, אבל הפעם לא נתתי לה לנעול אותי בפנים."

באותו רגע הזכרתי לעצמי – שלפעמים, התפקיד שלי הוא לא לפתוח את הדלת עבור מישהו אחר, אלא להזכיר לו שהמפתח תמיד היה אצלו.

תחזיקו מעמד ותפתחו דלתות!!

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301