הבן רץ - והאבא עצר

און (שם בדוי) גבר בתחילת שנות ה-50, בעל נוכחות יציבה, כמעט קשוחה, נכנס אלי לקליניקה ומתיישב, כגופו נשאר דרוך, כאילו מוכן לכל תרחיש.

במהלך השיחה הוא מספר לי: "אשתי כועסת עלי שאני לא מרשה לו (לבן שלהם) לשחק באופן חופשי בגינה הציבורית".

מה זה חופשי? אני שואלת.

"אני לא מרשה לו לרוץ מהר," הוא עונה מיד. "קשה לי עם זה שהוא משחק מחבואים, משתולל בגינה. במיוחד כשמתחיל להחשיך, אני מעדיף לחזור הביתה."

"יש לך השערה למה זה קורה לך?" שאלתי בעדינות.

"זה מסוכן. ילדים צריכים לדעת גבולות. העולם לא מקום בטוח." הוא עונה בקול נחרץ. הייתה שם לא רק דאגה, אלא פחד עמוק, כמעט קדמוני.

"נשמע שזה יושב על משהו עמוק יותר מגבולות" אמרתי לו. "אתה יכול לספר לי על ארוע טראומטי מהעבר שלך שהרגשת בו שאתה מאבד שליטה?".

"באחת הפעולות במלחמה, איבדתי חייל" הוא סיפר. הוא רץ קדימה לפני כולם, מהר מדי, בלי לעצור. בלי לחשוב. הצלפים חיכו לו בצד השני."

הוא עצר לרגע, הידק את האגרופים.

"אני הייתי אמור לעצור אותו. הייתי אמור לצעוק, לפקד עליו להמתין, אבל הוא היה כבר רחוק מדי. לא הספקתי. ירו בו. מול העיניים שלי. ואני…"

הוא חיפש את המילים, אבל לא מצא.

"אתה מרגיש שאם תאפשר לבן שלך לרוץ, להרגיש חופשי, זה עלול לקרות שוב?"

הוא הביט בי, מופתע.

"זה מגוחך, אני יודע. ברור שזה לא אותו הדבר. אבל כל פעם שהוא מתחיל לרוץ, משהו בתוכי מתכווץ. כאילו אני שוב בשדה הקרב. כאילו אני הולך לאבד אותו."

הוא השפיל את עיניו. "אני יודע שזה לא הגיוני. אבל הגוף שלי לא יודע את זה."

"כי זה לא רק הגוף שלך," אמרתי. "זה הזיכרון הטראומטי שעדיין חי בך."

הוא הסתכל עליי, והמשפט הזה התחיל לשקוע בתוכו. "אנחנו חייבים לעבוד על החוויה הזאת כי היא פוגעת בך והיא יכולה גם לפגוע בילד שלך בהעברה בין-דורית של טראומה.

**********************

 במחקרים על חיילים משוחררים עם PTSD (למשל, Yehuda & Bierer, 2009), נמצא שטראומה שאינה מעובדת משפיעה על הדור הבא, גם ברמה הפיזיולוגית – רמות קורטיזול (הורמון הסטרס) משתנות, ודפוסי תגובה לפחד מופיעים גם אצל ילדיהם. גם יאןוף-בולמן (1992) במחקרם על אמונות יסוד פוסט-טראומטיות, מראים שאירועי טראומה משנים את הדרך שבה אדם תופס את העולם – מ"מקום בטוח וצפוי" ל"מקום מסוכן ואכזרי".

ילדים לומדים את העולם דרך הוריהם (בולבי, 1969) . וכשאון מעביר לילד שלו מסרים של פחד ושליטה מוגזמת, הילד יכול להפנים את המסר שהעולם מסוכן, גם אם לא חווה סכנה בעצמו. זה עלול להוביל לחרדות, הימנעות, ותחושת פגיעות מוגברת.

**********************

אחרי שדיברנו על זה במפגש, און חזר אלי וסיפר לי:

"נתתי לו לרוץ הפעם. זה היה מפחיד, אבל נשארתי שם, ראיתי אותו משחק עם החברים, וצעקתי לו מידי פעם 'תיזהר!' אבל… לא עצרתי אותו."

הבנתי שהוא זה לא אני, והמרחב שלו זה לא שדה קרב."

חייכתי חיוך גדול.

זכרו: העבר שלנו יכול לעצב אותנו, אבל הוא לא חייב לשלוט בנו. כשאנחנו מזהים את הכוחות הפנימיים שפועלים בנו, יש לנו את האפשרות לבחור אחרת – עבור עצמנו, ועבור הדור הבא.

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301