הכאב השקט שמערער את האמון

"הוא הסתכל לי בעיניים, ואמר: 'את סתם מפרשת את זה לא נכון. את מגזימה.'

אבל בלב, משהו בי נסדק."

היא סיפרה לי את זה בקול שקט, כמעט אוטומטי. כאילו זו לא הפעם הראשונה שהיא מנסה להסביר מה קרה ולמה זה כאב כל כך.

"לא הייתה בגידה. לא הייתה אלימות. אבל הייתה תחושה... כאילו כל פעם שאני מעלה משהו שמפריע לי, הוא הופך את זה עליי. גורם לי לחשוב שאני הבעיה."

היא עצרה לרגע, ואז הוסיפה:

"זה השלב שבו הפסקתי לסמוך. לא רק עליו, אלא גם על עצמי. על מה שאני מרגישה. על מה שמגיע לי."

זה מסוג הרגעים הקטנים, שלא תמיד רואים מבחוץ. אין דרמה גדולה, אין צעקות. רק אינסוף ספקות קטנים שמחלחלים לאט לתוך הנפש.

רגעים שבהם פגיעה באמון לא מגיעה דרך בגידה חד פעמית, אלא דרך שחיקה שקטה של מה שהיה פעם בסיס בטוח.

חשבתי על זה שפגיעה באמון לא תמיד מתרחשת כששוברים את המילה, אלא לפעמים דווקא כשמבטלים את החוויה הרגשית של האחר.

כשהמסר שעובר הוא: "מה שאת מרגישה הוא לא באמת חשוב. אולי בכלל לא נכון."

***********************

בתיאוריה של ביון (Wilfred Bion, 1962), מדובר על חשיבות היכולת של ההורה או הדמות המשמעותית להיות "מיכל" (Container) עבור החוויה הרגשית של הילד.

כשאין מישהו שיכול להכיל, להבין, לתת תוקף, הרגש נשאר "לא מעוכל", וחוזר פנימה כספק, אשמה, או בלבול.

במילים פשוטות, כשפוגעים באמון שלנו, במיוחד מול אדם שיקר לנו, זה מערער את היכולת שלנו לדעת מה אמיתי.

האם זה באמת כאב? או שאני סתם רגישה? האם מותר לי להרגיש ככה? או שאני סתם מקשה?

ובדיוק כאן מתחילה העבודה הטיפולית.

להחזיר את האמון. לא קודם באחר אלא בעצמנו.

ברגשות שלנו. בתחושות הבטן. בזכות לומר: משהו בי יודע שזה לא היה בסדר.

אמון לא נשבר ברגע. הוא גם לא נבנה ברגע.

אבל הוא יכול להתחיל להיבנות מחדש כשיש מי שמקשיב באמת.

כשיש מילים שנותנות שם למה שכאב.

וכשאנחנו מזכירים לעצמנו: אני לא מגזימה. אני מרגישה. וזה לגמרי לגיטימי.

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301