הפחד מקרבה מול הפחד מבדידות
- anati303
- 29 במאי
- זמן קריאה 1 דקות
היא נכנסה לחדר והתיישבה מולי בעיניים כבויות. לחשה לי שהיא שוב הרסה גם את מערכת היחסים הזאת. "אני תמיד דוחפת אנשים החוצה. לא מצליחה להחזיק מישהו קרוב אלי."
הקשבתי לה מספרת על כל הפעמים שבהן ברחה כשמישהו התקרב אליה יותר מדי. כששאלתי אותה למה היא עושה את זה, היא ענתה: "כי בסוף כולם עוזבים. אז עדיף שאני אהיה הראשונה."
לרגע שתקתי. המילים שלה פגשו בי במקום לא צפוי. נזכרתי בעצמי בתחילת הדרך כמטפלת—כמה פחדתי מטעויות, כמה חששתי שהמטופלים שלי יראו את הפגמים שלי ויעזבו. ואז אמרתי לה משהו שלא תכננתי:
"אני חושבת שאת לא באמת מפחדת שהם יעזבו. את מפחדת לגלות שהם יישארו, ושאולי זה לא יספיק."
היא הרימה אליי מבט מופתע. הדמעות עמדו בעיניה, אבל הפעם הן נראו כאילו משהו זז בתוכן. המשכתי:
"להישאר זה אומץ. גם בשבילך וגם בשבילם. את לא חייבת להיות מושלמת כדי שמישהו יישאר איתך. בדיוק כמו שאני לא צריכה להיות מושלמת כדי להיות מטפלת טובה בשבילך."
בסוף הפגישה היא חייכה חיוך קטן, נדיר. כשסגרה את הדלת מאחוריה, הבנתי שגם אני למדתי משהו: לפעמים, הרגעים שבהם אנחנו הכי אנושיים הם אלה שמאפשרים שינוי אמיתי.
****************************
"אמון אמיתי לא נבנה כשהכל מושלם—הוא נבנה כשמישהו נשאר גם כשאנחנו מראים לו את המקומות השבורים."
אל תפחדו להיות אנושיים.
עובדת סוציאלית קלינית,
פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301
Commentaires