הקושי לתת אמון

"אני כבר לא סומך על אף אחד," הוא אמר לי. שקט. מבט נמוך. בלי טיפה של כעס. רק עייפות.

"פעם כן הייתי. ילד כזה שמאמין. פותח לב, מתלהב, מתקרב. אבל בכל פעם שהעזתי – זה כאב. כל פעם קצת יותר."

שאלתי אותו מתי הוא זוכר שזה התחיל. הוא חשב לרגע, ואז אמר:

"יכול להיות שזה בכלל מאז שאבא שלי ואמא שלי התגרשו. אבא הבטיח לפעמים שהוא יבוא ויקח אותי והוא לא בא. כשהוא אמר שידבר איתי ושכח מזה. הייתי צריך להעמיד פנים שזה לא מפריע לי, כדי לא להרגיש שוב דחוי."

הוא שתק רגע. ואז סיכם בשקט:

"למדתי לא לצפות. לא להאמין. לא להיפתח.

אם לא נותנים אמון, אז לא מתאכזבים."

ככה, עם השנים, הוא בנה חומה. לא כזו שרואים מבחוץ. הוא נראה מתפקד, מצחיק, אפילו חברותי.

אבל בפנים, אף אחד לא באמת נכנס.

כל קשר, כל קרבה, הרגישה לו כמו סכנה פוטנציאלית.

והבדידות? לפעמים שקטה, לפעמים צורבת, אבל לפחות היא בטוחה.

חשבתי על זה שאובדן אמון הוא לא סיפור של רגע, אלא סיפור של חיים.

שבר על שבר, אכזבה על אכזבה. עד שהלב לומד להגן על עצמו בדרך היחידה שהוא מכיר: לסגור דלתות.

**********************

בתיאוריה של בולבי על ההיקשרות (Attachment Theory, 1969), מוסבר שכשהקשר עם הדמות המטפלת בילדות אינו עקבי, מכיל ובטוח, הילד מפתח דפוס של "התקשרות לא בטוחה".

זה לא אומר שהוא לא רוצה קשר, זה אומר שהוא למד שהקשר כואב, מבלבל, או פשוט לא אמין.

אז הוא מתחיל לוותר.

על הציפייה. על התקווה. על האפשרות להיות באמת נאהב.

אבל אמון הוא כמו שריר. הוא יכול להשתקם.

לאט. בהדרגה. בקשר טיפולי, בטיפת אנושיות, ברגע קטן שבו מישהו נשאר גם כשקשה.

וכשזה קורה, משהו בלב מתחיל לזוז.

לאט לאט, כמו אדמה שסדק נסגר בה. ואז מתבהרת הידיעה:

"לא כל מי שקרוב, יפגע.

ואולי, רק אולי, מותר לי שוב להאמין."

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301