השקט לפני השינה

"אנחנו גמורים," אומרת לי בפשטות אמא לידה בת 6. "בערבים אין לנו חיים. הילדה פשוט לא נרדמת לבד. היא צורחת, בוכה, אומרת שהיא פוחדת מהחושך, מהצללים, מה'מפלצת במזגן'… אנחנו יושבים לידה עד שהיא נרדמת, לפעמים זה לוקח שעתיים."

היא שתקה רגע. "לפעמים אני שוכבת לידה ונרדמת גם. לא מדאגה – פשוט מתשישות."

שאלתי מה הם ניסו לעשות. היא גלגלה עיניים.

"כל דבר – מנורת לילה, דמיון מודרך, סיפורים, חיבוקים, להסביר לה שזה לא אמיתי. ניסינו גם להיות נוקשים: 'עכשיו לישון וזהו'. אבל אז היא בוכה עוד יותר."

היא הביטה בי, עייפה ומובסת. "אני רק רוצה שהיא תלמד להירדם לבד. אבל כל לילה נראה כמו קרב חדש."

הצעתי לאמא הזאת ולבעלה לנסות להפסיק לנסות לגרש את הפחד, ולהתחיל להקשיב לו. להתחיל לנהל עם הילדה "שיחה עם הפחד". במקום להבטיח לה שאין ממה לפחד, לשאול:

"מה הפחד רוצה? מה הוא בא לספר לה?"

לפעמים הדרך "להרדים את הפחד" היא להפסיק להשתיק אותו – ולהתחיל להקשיב לו.

************************

פחדים לפני השינה הם חלק נורמטיבי בהתפתחות הרגשית של ילדים, במיוחד בגילאי 4-6. מחקרים (כמו זה של Muris et al., 2001) מצביעים על כך שפחדים מדומיינים נובעים לעיתים מחוויות יומיומיות שהילד לא הצליח לעבד, והם מקבלים ביטוי מוכלל בלילה.

גישות טיפוליות מבוססות כמו CBT לילדים מדגישות את החשיבות של הכרה בפחד ושיחה פתוחה עליו במקום דיכוי או הכחשה. כשהורה עוזר לילד לתת שם לפחד ולספר עליו, הפחד מאבד מכוחו, והילד מרגיש שליטה.

במילים אחרות – לא תמיד צריך להילחם בפחד, לפעמים פשוט צריך להדליק לו אור קטן – ולהקשיב לו.

אולי הוא יהיה עייף וילך לישון מוקדם.

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית

עובדת סוציאלית קלינית,

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301