top of page
  • תמונת הסופר/תענת דניאלי

זיכרון ילדות

כשהייתי ילדה הייתי ספורטאית מצטיינת. בתחום הספורט, חוויתי בעיקר הצלחות. השתתפתי בתחרויות, קיבלתי מדליות וכל הזמן "הרימו לי": "את 'נדיה קומנצ'י הישראלית' עוד ישמעו עליך" אמרו לי.

באחד הפעמים, באימון "קשוח" במיוחד שהיה לי ב"מכון וינגייט" דאז, נפלתי מהקורה וקיבלתי מכה חזקה מאוד ברגל. המאמנת ניסתה להחזיר אותי כמה שיותר מהר למכשיר כדי שלא אפתח הימנעות ממנו, אבל בפעם הבאה שעליתי עליו, שוב נפלתי. הפעם החרדה החלישה אותי מידי.

המכשיר הזה שהיה המועדף עלי, הפך להיות המכשיר הכי שנוא עלי. בכל פעם שביקשו ממני לעלות על הקורה, הלב שלי דפק חזק והכשיל אותי. קיבלתי ציונים נמוכים על הקורה, דבר שהוביל לציון נמוך בסך הכל הכללי.


*******************

נפילה בודדת, תאונה חסרת משמעות לכאורה במהלך אימון "קשוח", סימנה את תחילתו של פחד עמוק בחיי. החרדה שאחזה בי באותו רגע נדבקה לתודעה שלי, והפכה את מה שהיה פעם חלק מהזהות העצמית שלי, מקור לגאווה והתרגשות לבסיס של חשש ופחד גדול.


*********************


כשאני מספרת על פרק זה של העבר שלי, אני משתמשת בו כתזכורת לכך שהמסע שלנו בעולם, יכול להיות מוגדר לא רק על ידי ההצלחות שלנו, אלא גם על ידי היכולת שלנו להתעמת עם הפחדים שלנו ולהתעלות מעליהם. במבט לאחור, אני מבינה שהאומץ לבקר מחדש באותו רגע של פגיעות - להתעמת חזיתית עם החרדה שהרגשתי - פתח את הדרך לריפוי שלי.

אמנם הזיכרון של הנפילה ההיא לעולם לא יעלם לגמרי, אבל הוא כבר לא מכתיב את מערכת היחסים שלי עם הנפילות וההצלחות בחיי. המסע להשבת החלק הזה של העבר, דרש ממני לאמץ את הכוחות שלי, החמלה העצמית וההכרה הפנימית בכך שצמיחה היא תהליך לא תמיד ליניארי ומהיר וצריך לעבוד קשה כדי להגיע להצלחות.

********************


לקחים שהשגתי מהזיכרון הזה:

הכרה בפחד: התמודדות עם הפחדים שלנו היא פעולה עוצמתית מאוד של שחרור עצמי. ההכרה בכך שהפחד אינו מגדיר אותנו ושיש לנו את הכוח לעצב מחדש את הנרטיב שלנו היא צעד מרכזי לקראת ריפוי.

אימוץ חוסר שלמות: שלמות היא לא המהות של המסע שלנו. פגמים ומכשולים הם עדות לאנושיות שלנו ולצמיחה שנובעת מהתגברות על אתגרים.

כיבוד העבר: בעוד שהעבר שלנו עשוי להכיל רגעים של חולשה ופגיעות, הוא טומן בחובו גם אפשרויות לשינוי. אנו יכולים להשתמש בעבר כבסיס לצמיחה והעצמה בעתיד.

עד היום, כשאני צופה בספורטאים צעירים כובשים או מתאמנים על הקורה בחן ובנחישות, אני מעריכה אותם כל פעם מחדש. מפרגנת להם, לחוסן שלהם ומזכירה לעצמי שהמסע שלנו בעולם לעולם לא יכול להיות מוגדר על ידי רגע אחד בלבד של הצלחה ו/או כישלון. כל נפילה, כל ניצחון וכל פחד שזורים "בשטיח" של מי שאנחנו, ומעצבים אותנו למי שאנחנו ממשיכים להיות.


ענת דניאלי

תיוגים:

bottom of page