אני מסתכלת עליהם בעיניים. מה כבר אפשר להגיד להורה שאיבד את הכל? אני, שהמילים הן הכח הגדול שלי לא מוצאת מה להגיד. "משתתפת בצערכם", "שתנחמו משמיים", "שלא תדעו עוד צער"??? מילים ריקות מתוכן בתוך חלל שהוא כאב גדול. אני מסתכלת להם בעיניים ופוגשת מנהרה ענקית. זה מכה בי חזק מבפנים. עד כמה עמוק הכאב הזה יכול להגיע? הוא נפער בבת אחת. שניה היה עם קירות עמידים מאהבה ושנייה אחרת אין. עכשיו הם צריכים לבחור. לאן ממשיכים מכאן? וכמו בשבעה ארוכה ארוכה אולי יוכלו לקחת לעצמם את הזמן, לבחור בחיים. המילים? הן כבר לא מצליחות לגעת. ברגעים של אבל עמוק, שבהם הכאב הוא בלתי נתפס והאובדן בלתי נסבל, גם המילים "נופלות". אנו מוצאים את עצמנו מסתכלים בעיניהם של אלה שאיבדו הכל, מחפשים נחמה בעיצומם של הייסורים. ברגעים אלו עומק הסבל האנושי חושף את עצמתו, ואנו נותרים להתלבט כיצד להציע נחמה. ברגעים אלה, השקט מדבר המון. זה שקט מלא באמפתיה, חמלה והבנה שאי אפשר להגדיר אותה במילים. זהו גשר שאומר, "אני רואה את הכאב שלך. אני כאן איתך."
ישנם רגעים שבהם השכול צריך לבחור איך להתקדם. בתהום העצומה של האובדן, האבלים צריכים להחליט אם להתכלות בצער או לעשות צעדים קטנים לקראת החיים. זה מסע אישי מאוד, והדרך שלו משתנה עבור כל אדם.
עבור אלה שרוצים להציע תמיכה, המחווה החזקה ביותר היא לרוב לא במילים שאנו אומרים אלא בנוכחותנו. זו הפעולה של להיות כתף להישען עליה, להחזיק יד. זה כמו מחווה של חמלה ותמיכה בלתי תלויה בדבר. המתאבלים אולי לא זוכרים את המילים שאתם אומרים, אבל הם תמיד יזכרו שהייתם שם.
ולסיכום:
בזמנים של צער עצום, הדבר הגדול והמנחם ביותר שאתם יכולים להציע הוא אהבה. אהבה שותקת כשצריך, אהבה שמושיטה יד, אהבה שמזכירה לשכולים שהם לא לבד. אהבה שנוגעת בפינות העמוקות ביותר של הלב האנושי.
היו חזקים
תמיד אתכם
ענת דניאלי עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה 050-3372301
コメント