"כשהגוף זוכר את מה שהמילים שוכחות"

"אני לא יודעת לשים את האצבע על מה זה..."

היא אמרה לי כבר בפגישה הראשונה,

"פשוט אין לי שקט בנפש, בשום מקום שאני נמצאת בו."

אישה צעירה, עצמאית, חכמה.

כזו שמצליחה לנהל את עצמה ואת החיים שלה – לפחות כלפי חוץ.

אבל משהו בפנים לא נרגע.

היא סיפרה על תחושת דריכות תמידית, על קשרים שלא מחזיקים, על קושי להירגע.

רק אחרי חודשים של היכרות וביטחון, היא הצליחה לגעת באמת בזיכרונות שהגוף שמר בשקט.

ילדות בלי מרחב לנשום. יחסים עם אלימות סמויה ולפעמים גם לא כל כך סמויה.

בדיעבד, הסימנים היו שם מההתחלה.

שיחות שטחיות, רגליים שלא מפסיקות לזוז, מבט שלא פוגש את העיניים.

קמה, מסתובבת בחדר, מיישרת ספרים במדף, מתיישבת במקום אחר.

מבקשת ברשות, כאילו לא בטוחה שמותר לה לזוז.

באחת הפגישות, כשהרגשתי שהיא מוכנה לשמוע, אמרתי בעדינות:

"נראה לי שאת לא באמת מחפשת משהו כאן בחדר. אולי את בודקת אם מותר לך לזוז... מהכורסא... אם מותר לך לשחרר משהו, שלא תמיד היה לך לאן לשחרר אותו."

היא עצרה. הסתכלה עלי.

ואמרה בשקט: "יש מצב."

ולקח עוד הרבה זמן עד שהיא באמת הרשתה לעצמה להרגיש שאולי, הפעם, זה מותר.

בטיפול בטראומה, במיוחד כזו שנובעת מקשרים מוקדמים ומתמשכים, אנחנו יודעים:

הגוף הוא זה שסוחב את הסיפור. לא רק המילים.

פיטר לוין כתב:

"טראומה היא לא מה שקרה לנו, אלא מה שאנחנו נושאים בפנים – בהיעדר עדות אמפתית."

ההסתובבות, הדריכות, התנועה הבלתי פוסקת – לא היו סתם "אי שקט".

זו הייתה הדרך של הנפש שלה להתחיל להשיב לעצמה שליטה.

רק כשהרגישה בטוחה – היא יכלה להרשות לעצמה להישאר במקום.

כי לפעמים, חופש אמיתי לא מתחיל במילים,

אלא ביד שנחה בשקט על משענת כורסה.

במבט שמרשה לעצמו לנוח.

ובידיעה שהפעם זה מותר.

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301