כשהילדה שלי חווה את מה שאני חוויתי

"אני לא מאמינה שזה קורה לה."

היא יושבת מולי, המבט שלה מלא דאגה, כאב שמנסה להיות בשליטה. לצידה בעלה, שותק, בולע את המילים. "הבת שלנו, היא לבד. אין לה חברות, היא לא מוזמנת לאף מקום. אף אחד לא עונה לה בקבוצות בוואטסאפ. אני רואה אותה חוזרת מבית הספר, מעמידה פנים שהכל בסדר, אבל אני יודעת… אני מכירה את ההרגשה הזאת."

אני מקשיבה. אני רואה איך הפצע הישן נפתח מחדש.

האמא מספרת לי על הילדות שלה – כמה רצתה להשתלב, כמה ניסתה ולא הצליחה. איך תמיד הייתה בצד, מרגישה שכולם מבינים את החוקים והיא היחידה שנשארת בחוץ. ועכשיו, היא רואה את זה אצל הבת שלה, ולא יודעת איך לעזור.

העברה בין-דורית של חסר במיומנויות חברתיות היא תופעה שקורית מבלי שנשים לב.

הילדים שלנו לא רק לומדים מאיתנו מילים או התנהגויות – הם קולטים את הפחדים, את חוסר הביטחון, את דפוסי ההימנעות שלנו. אם לא ידענו איך לייצר קשרים, אם חששנו מדחייה, אם לא למדנו להיות בטוחים בעצמנו בחברה – יש סיכוי גבוה שהילדים שלנו יחוו משהו דומה.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

כשאני מסבירה להורים את זה, אני רואה את המבט שלהם משתנה. מצד אחד, זה קשה לשמוע. מצד שני, זה אומר שיש מה לעשות.

אני מספרת להם על הדרכים שבהן אפשר ללמד את הבת שלהם כישורים חברתיים –

איך לעזור לה לזהות סיטואציות חברתיות ולהגיב להן בצורה שתפתח קשרים.

איך לעודד אותה לשים לב לשפת הגוף של אחרים, להבין רמזים חברתיים.

איך לתת לה את הכלים להתמודד עם דחייה – ולדעת שזה לא הסוף, שזה חלק מהחיים, ושאפשר להמשיך קדימה.

אבל זה לא רק הילדה. גם ההורים צריכים ללמוד.

כי אם הדור הקודם לא קיבל את הכלים האלה – זה הרגע לעצור את ההעברה הבין-דורית ולשנות את הסיפור.

בסוף הפגישה, האמא שואלת אותי בקול חלש, כמעט מפוחד,

"זה לא מאוחר מדי?"

ואני מחייכת. "זה בדיוק הזמן."

כי אנחנו לא רק ההיסטוריה שלנו.

אנחנו גם העתיד של הילדים שלנו.

באהבה,

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית 

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301