כשחרדה מרגישה כמו מציאות"

נועה (שם בדוי), בת 40, יושבת מולי ואומרת: "אני מרגישה שאני לא נושמת... הלב שלי דופק בלי הפסקה. אני רואה את החדשות, ואני פשוט יודעת—זה רק עניין של זמן עד שהגרוע מכל יקרה. אני מסתובבת בבית בתחושת כוננות. אני לא מצליחה להתרכז, לא מצליחה לעבוד. הראש שלי רק שם, בכתבות, בתחזיות, בפרשנויות. איך אפשר להמשיך כאילו הכול בסדר?"

הפחד הפך למציאות שלה. החשיפה לתחזיות האימה יצרו מציאות שבה האסון ממשיך והזוועות הנוספות כבר קורות בראש שלה. החרדה קיבלה אצלה צורה של ודאות: משהו עוד יותר רע עומד לקרות. היא לא יודעת איך, לא יודעת מתי, אבל היא חיה כאילו זה כבר קורה.

היא מתארת את הימים שלה כמו מצב מתמשך של "כוננות ספיגה". כאילו כל החושים שלה מופעלים עד הקצה, אבל אין אויב מוחשי מולה – רק הידיעות, ההתראות, התחזיות.

"אני אפילו לא מרגישה שאני באמת חיה," היא אומרת. "אני פשוט... מחכה. מחכה שמשהו יקרה. או אולי מחכה שזה ייגמר. אבל זה לא נגמר אף פעם."

אנחנו שוהות רגע עם התחושה הזאת – התחושה שהחיים הושהו, שההווה לא נחשב כי העתיד מאיים כל כך.

"אני מבינה אותך" אני אומרת. שותפה לזכרונות האימה שכולנו חווינו "אבל התחושות האלו שלך מוכרות לך עוד מלפני ה 07/10 ?" אני שואלת.

היא חושבת. "כן. אני חושבת שתמיד פחדתי מהלא נודע. אני אוהבת לדעת למה לצפות, ואני שונאת הפתעות. כשמשהו לא ידוע, אני נכנסת למצב של מתח. כאילו אני חייבת להיות מוכנה לכל תרחיש."

אני מהנהנת. "נשמע שהמוח שלך מנסה להגן עלייך מפני משהו שכבר התממש לא ממשהו היפוטתי. אבל מה המחיר?"

"אני כל הזמן דרוכה. מותשת. מרגישה שאין לי רגע מנוחה. גם כשאני לא רואה חדשות, החרדה שם. מרחפת."

אנחנו מדברות על מה זה אומר להיות בכוננות תמידית. מחקרים מראים כי חשיפה מתמשכת לאיום – גם אם הוא רק דרך המסך – יכולה להפעיל את מנגנוני הסטרס של הגוף באופן כרוני (McEwen & Sapolsky, 1995). המוח שלנו לא מבדיל בין איום ממשי לבין איום מדומיין – הוא מגיב לכל סימן של סכנה כאילו היא קונקרטית.

וזה מה שקורה לנועה. היא "כביכול" בטוחה בבית שלה, אבל המוח שלה משדר לה אחרת. המערכת הסימפתטית שלה פועלת ללא הפסקה, כאילו היא נמצאת בזירת קרב.

אבל מה אם הפתרון הוא לא להילחם בחרדה, אלא לתת לה מקום – בלי להיבלע בה?

אנחנו מדברות על ריחוק קוגניטיבי – היכולת להתבונן במחשבות שלנו מבחוץ, בלי לקחת אותן כמובן מאליו. זו גישה שמבוססת על מחקרי CBT ו-ACT (Acceptance and Commitment Therapy), שמראים כי כשאנחנו לומדים להסתכל על המחשבות שלנו כ"תוצרים של המוח" ולא כ"אמת מוחלטת", משהו במערכת החרדה מתחיל להשתחרר (Hayes, Strosahl & Wilson, 2011).

אני מציעה לה תרגיל:

"לדמיין שהמחשבות שלך הן כמו חדשות שרצות על מסך טלוויזיה. את יכולה לצפות בהן, לקרוא אותן, אבל את לא חייבת להאמין לכל כותרת. את יכולה לשאול: האם זו עובדה או תחזית? האם זו נבואה או אפשרות אחת מתוך רבות?"

היא מקשיבה. "אולי זה יעזור לי," היא אומרת בשקט. "לפחות כדי שהמחשבות לא ינהלו אותי לגמרי."

כי שליטה אמיתית היא לא לדעת בדיוק מה יקרה – אלא לדעת איך להיות עם אי-הוודאות בלי לתת לה להשתלט על כל חלקה טובה בחיים שלנו.

אני שולחת הרבה אור וכוחות לימים בטוחים וטובים יותר.

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית

עובדת סוציאלית קלינית,

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301