לא כל כאב רואים בעיניים

אני קוראת את התגובות של האנשים ומזדעזעת. "הן דווקא נראות לא רע".. "אם היא מחייכת סימן שלא רע לה כל כך"... "אם היה לה כל כך קשה היא לא הייתה מצליחה לצחוק ולהגיב ככה".

אנשים מסתכלים ושופטים. הם לא שמים לב שבפנים הנפש של הנפגע/ות מדממת, פצועה, חבולה וחסרת מנוח. אבל, זה לא נראה מעל פני השטח.

********************

הרבה פעמים המוח האנושי מבקש להרחיק מאיתנו את מה שמכאיב או מערער את תחושת הביטחון שלנו. אנשים יטו להתרכז במה שנראה לעין, במה שמוחשי ומובהק. יהיה קל יותר להתמודד עם כאב כשאפשר "לראות" אותו, כשיש לו צורה ברורה – כמו פצע גלוי או צלקות פיזיות. לכן, אם נפגוש מישהי שנראית "רגילה", יפה, או משדרת חוזק – אנחנו אוטומטית נניח שהכול בסדר אצלה. כך פועל מנגנון ההכחשה הקולקטיבי: במקום להתמודד עם מציאות כואבת – כמו טראומה, אלימות, או פגיעה – אנחנו נוטים לטשטש אותה ולברוח לנוחות של אשליה.

החברה בדרכה, לא רק מכחישה את כאבן של נפגעות אלא גם מעמיקה את הפגיעה. נשים שנפגעו, נותרות פעמים רבות לבד עם התחושות שלהן, מרגישות שקולן אינו נשמע ושהכאב שלהן אינו מובן. הן לומדות לפעמים להסתיר עוד יותר את הפצעים הפנימיים שלהן, להתאים את עצמן לתדמית שהעולם מכתיב להן. לפעמים זה עד כדי כך שגם הן מתחילות להאמין שאולי הן "מגזימות" או "ממציאות".

 ישנם מצבים בהם גם קשה למוח האנושי, להכיל את המחשבה שמישהו או מישהי שאנחנו מכירים או מעריכים עברו פגיעה קשה. זה לא מתאים לתמונה "המושלמת" שאנחנו מחזיקים על העולם, ולכן קל יותר "למחוק" את האפשרות הזו. וגם, לאורך ההיסטוריה, למדנו לשמור על "עסקים כרגיל". לדבר על כאב פנימי או טראומה נחשב למשהו מביך, אישי, ולא תמיד לגיטימי לשיח חברתי.

נסו להקשיב באמת. לא כל כאב נראה לעין. תנו מקום למילים, גם אם הן לא מלוות בדמעות או "הוכחות" חיצוניות. הבינו שכאב נפשי יכול להתקיים במקביל לחזות חיצונית "מושלמת". הבחור/ה שלפניך יכול/ה גם לחייך וגם לסבול בו זמנית.

בואו נשבור את מעגל ההכחשה.

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301