להוריד את המעיל

הוא הגיע אליי לקליניקה אחרי שהשתחרר ממילואים.

שקט, מהוסס, ועם מעיל חום, כבד, צבאי כזה – גם כשבחוץ היה חם וכשהמזגן בחדר היה כבוי.

שאלתי פעם אחת בעדינות – "לא חם לך?"

הוא חייך חיוך קצר, כמעט מתנצל, ואמר:

"אני פשוט מרגיש ככה יותר נוח."

אז לא שאלתי עוד.

המעיל נשאר עליו. שבועות.

הוא ישב על הכורסה מולי, דיבר על הכול – על הקרבות, על השקט שאחריהם, על החיים שלא חזרו למסלולם.

דיבר, אבל לא הוריד את המעיל.

יום אחד, כשדיברנו שוב על חבר שלו שנהרג לידו, הוא שתק פתאום.

העיניים שלו התרוקנו, כמו מי שמתרחק לאט מתוך עצמו.

ואז, פתאום, בלי לומר מילה –

הוא התחיל לפתוח את הרוכסן.

הידיים שלו רעדו. זה לקח לו זמן. אבל הוא פתח אותו.

הוא לא הסתכל עליי.

רק הוריד את המעיל והניח אותו בצד.

ונשאר. כמו חשוף. דומם. נוכח.

ואז אמר:

"את מופתעת. אני לא באמת צריך אותו אההה? נכון?"

בקושי נשמתי בעצמי כדי לא להפריע לרגע. "לא תמיד," עניתי בשקט. "אבל עד עכשיו – נראה היה שהוא עזר לך."

הוא הנהן בהסכמה אז המשכתי:

"לפעמים, הגוף מבקש שריון כשהנשמה עוד לא מוכנה להסיר אותו"...

"הרגע שבו הרשת לעצמך להוריד את המעיל – זה לא באמת היה רק בגד.

זה להשיל מעל עצמך הגנה. זה לתת אמון. זה להרגיש שאתה קצת פחות לבד בעולם"...

************************

יש מחקר של Bessel van der Kolk (1994) ועמיתיו שמצביע על כך שזיכרון טראומטי נשמר בגוף – דרך תגובות פיזיולוגיות, תנוחות, הרגלים ואפילו לבוש.

המעיל במקרה הזה שימש "שכבת הגנה סומטית", מנגנון הישרדות שמאותת שהאיום עדיין קיים – גם אם לא באופן ממשי.

ההחלטה להסיר את ההגנה הפיזית – כמו להוריד מעיל בקליניקה – משקפת תחילתה של הטמעה רגשית, תהליך שבו המוח והגוף מתחילים "להאמין" שכרגע בטוח.

השינוי קורה לא רק בשיחה, אלא בשריר. בנשימה. ביד שנשלחת לרוכסן – ומרשה לעצמה לשחרר.

בטיפול, לפעמים הדברים הכי חשובים לא נאמרים – הם קורים.

בשקט. ברוך. בדיוק כשמוכנים.

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית

עובדת סוציאלית קלינית,

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301