להפסיק לברוח מהפחד

דנה (שם בדוי), נכנסה לקליניקה שלי בכעס שקט.

"אני שונאת כשאומרים לי 'תתכונני כי יכול עוד להיות קשה יותר," אמרה כמעט מיד.

"זה כמו להזמין את האסון שיבוא."

 דנה חיה באי ודאות. 3 בניה משרתים במילואים מתחילת המלחמה. בעלה סיים בדיוק קורס בכיר בצה"ל ויש סיכוי גבוה שיגוייס גם הוא.

"אני לא מוכנה לחיות לפי תסריטים שחורים," היא אמרה.

"אם אתחיל לחשוב על מה יקרה אם... אני אקרוס. אז אני פשוט מתעקשת להאמין שיהיה טוב."

"וזה עוזר לך?" שאלתי.

היא שתקה רגע. "פחות ממה שחשבתי. אני כל הזמן במתח. כל שיחת טלפון מקפיצה אותי. וכל לילה אני מתעוררת בבהלה."

הצעתי לה: "אולי אפשר לחשוב על זה לא כעל התכוננות לגרוע מכל – אלא כהרחבת הלב לקשת האפשרויות. לא כדי לשקוע בפחד, אלא כדי לא להיות מופתעת אם חוו"ח משהו יקרה."

דנה הסכימה לחשוב איתי על התסריט שהיא הכי חוששת ממנו.

שלא מתוך פסימיות – אלא מתוך רצון לייצר בו אחיזה.

לתת לו מילים. לשאול, "ואם זה יקרה – מה אצטרך?"

לא כדי לוותר על התקווה. אלא כדי להיות פחות לבד אם וכאשר.

כמה שבועות אחרי, היא אמרה:

"זה מוזר. מאז שהעזתי לדמיין את האפשרות הגרועה – אני פחות מפחדת ממנה. היא כבר לא מפלצת, היא פשוט... אפשרות."

לפעמים ההגנה הכי טובה מהכאב היא דווקא היכולת לפגוש אותו מראש, בעיניים פקוחות.

*********************

מבחינה פסיכולוגית, מדובר בתופעה מוכרת הנקראת "הימנעות קוגניטיבית" – הנטייה לא לחשוב על תרחישים שליליים מתוך תקווה שהימנעות מהמחשבה תגן עלינו מהכאב.

מחקרים, כמו זה של Barlow (2002), מראים שדווקא עיבוד הדרגתי של תכנים מאיימים מאפשר ויסות רגשי טוב יותר, ומפחית סימפטומים של חרדה בטווח הארוך.

גישה זו עומדת בבסיס שיטות כמו "חשיפה בדמיון" בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי – לא כדי לייאש, אלא כדי להפחית את הפחד ממה שלא מדובר.

היכולת שלנו "לדבר על זה" – גם על מה שכואב – מחזירה לנו שליטה, ועם הזמן, גם שקט.

בהצלחה לדנה ולכל מי שמתקשים לתת מקום לפחד – אני בטוחה שדווקא שם מתחילה הרגיעה.

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית

עובדת סוציאלית קלינית,

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301