לחנך בלי לשבור- איך להיות הורה שמחזק ולא מרחיק

"אני באמת לא מבינה למה הוא ככה. לקחתי לו את הפלאפון לשבוע, זה לא עזר. להפך. הוא רק נהיה קר אליי, מתרחק. לא מדבר. אני מרגישה שהוא שונא אותי."

היא אמרה את זה בעיניים מותשות. אמא שניסתה להציב גבולות, אבל נשארה עם לב שבור ותחושת כישלון.

"פעם זה היה ברור, אם עושים טעות, יש עונש. למה היום זה כבר לא עובד?"

עצרתי לרגע.

כי השאלה הזאת, כל כך חשובה. לא רק בגלל הילד. אלא גם בגלל האמא. בגלל הרגע הזה שבו את מנסה לחנך, אבל מרגישה שנכשלת שוב ושוב.

הרבה הורים נופלים לאותו בור. בור שנקרא עונשים. להחרים את הפלאפון / הפליסטיישן, לבטל יציאה, לא לדבר, להתעלם. והכוונה? טובה. באמת. אבל התוצאה? לרוב הפוכה.

כי עונש אולי עוצר התנהגות, אבל לא מלמד.

והילד? הוא לא בהכרח לומד "מה עשיתי לא נכון ואיך להשתפר", אלא בעיקר: "אמא נגדִי, אבא כועס עליי, אני לבד בזה."

במקום שהקשר יחזק את הילד, הוא נסדק.

במקום להרגיש שיש לו על מי לסמוך, הוא מרגיש שצריך להסתיר, לפחד, להתמרד, או פשוט להתרחק.

בתיאוריה של הסמכות החדשה (חיים עומר, 2008), מוסבר שאחד העקרונות המרכזיים בגידול ילדים בעידן שלנו הוא נוכחות הורית, ולא שליטה. חיבור, ולא איום.

היום אנחנו יודעים, גם ממחקרים עדכניים בפסיכולוגיה התפתחותית, שעונשים לא רק שלא תורמים לשינוי התנהגות ארוך טווח, אלא עלולים לפגוע בתחושת השייכות והביטחון של הילד.

במקום עונש, צריך תיקון. במקום הפחדה, צריך חיבור.

למשל:

לשבת ולשוחח, באמת, גם אם הילד כועס.

לשאול: "מה קרה שם?" ולא רק "למה עשית את זה?!"

לעזור לו להבין את ההשלכות, ולחשוב יחד איך מתמודדים אחרת בפעם הבאה.

כי כשילד מרגיש שרואים אותו, שהוא לא לבד בטעות, יש לו סיכוי אמיתי לגדול מתוך אחריות פנימית, לא מתוך פחד מהתוצאה.

ילדים לא צריכים להיענש כדי ללמוד.

הם צריכים להרגיש אהובים, גם כשקשה.

דווקא ברגעים של קושי, כשאנחנו בוחרים לא להתרחק אלא להתקרב, מתרחש החינוך האמיתי.

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301