ללמוד לסגור דלתות בשביל לפתור אחרות

לוחם שחזר מהמלחמה, ביקש לאורך כל הפגישות הראשונות שלנו שהדלת תישאר קצת פתוחה. הוא לא הסביר. רק אמר: "אני מרגיש יותר בנוח ככה".

אז השארתי פתוחה. לא שאלתי למה. זה היה ברור.

הגוף זוכר מה שהשכל מנסה לשכוח –

דלת פתוחה = שליטה. חופש יציאה. אפשרות להימלט.

זה נמשך ככה כמה פגישות. כל פעם הוא נכנס, התיישב על אותה כורסה, הסתכל מבט מהיר לדלת – רק שהיא פתוחה. ואז אמר: "טוב. אפשר להתחיל".

באחת הפגישות, באמצע סיפור שפתאום הפך "טרי" שוב, הוא קפא. הדופק שלו עלה, הגוף התכווץ.

רציתי להציע שנעצור, לשאול אם הוא רוצה לנשום קצת, אבל לפני שהספקתי, הוא קם… וניגש לדלת.

חשבתי שהיה לו קשה מידי. שהחליט לסיים את הפגישה לפני הזמן.

אבל הוא לא...

הוא פשוט סגר אותה.

לאט. בשקט.

ואז הוא חזר לשבת מולי, בלי לומר מילה, והמשיך לדבר.

נראה היה שבאותו רגע הוא בחר להישאר בתוך הזיכרון שלו ובתוך החדר, בתוך הגוף הפיזי שלו –

ולא לברוח.

לפעמים, הדרך להרגיש בטוח בעולם – מתחילה דווקא בהחלטה "לסגור דלת", לא להשאיר אותה פתוחה.

באותם רגעים הוא לא היה פחות "פצוע" – אבל היה קצת יותר חופשי.

**************************

במודלים של טיפול בחשיפה ממושכת (Prolonged Exposure Therapy), אחד העקרונות הוא לאפשר למטופל לחוות תחושת שליטה מחודשת במצבים שמעוררים חרדה. מחקר של Foa et al. (2007) מדגיש עד כמה יצירת חוויות של "נוכחות בטוחה" במרחב הטיפולי, מאפשרת לא רק עיבוד של טראומה – אלא גם שחזור איטי של אמון בגוף, במרחב, ובעולם.

המטופל שסגר את הדלת, בחר להיות נוכח – ובחר גם לסמוך. עליי, על עצמו, על הרגע.

זו הייתה תחילתה של תקופת שינוי נהדרת.

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית

עובדת סוציאלית קלינית,

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301