לראות את הילד מעבר להישגים

"כל הבית שתק, אבל בתוכי הרגשתי כאילו מישהו צעק עליי," היא אמרה לי, בעיניים יבשות אבל עם גרון חנוק.

"באמת הייתי בטוחה שאבא יגיד שהוא גאה בי. חזרתי מאסיפת הורים עם תעודה מעולה. כמעט הכול מעל 90. ואז הוא הסתכל, חייך חצי חיוך ואמר: 'אבל איך זה שרק 80 באנגלית?'"

היא עצרה. ואז לחשה: "מאותו רגע כבר לא הצלחתי לשמוח. כאילו הכול התכווץ."

זה היה רגע כזה שבו ברור שמדובר בילדה מצטיינת, אבל לא מרגישה שהיא 'מספיקה'. רגע שבו הישג אמיתי, הופך, בעיני הנפש, לכישלון קטן. מספיק קטן כדי שייראה מבחוץ כמו כלום – אבל מספיק חזק כדי לערער מבפנים את תחושת הערך.

חשבתי על זה שאצל הרבה מתבגרים, במיוחד כאלה שרגילים להצליח, יש לפעמים חוויה סמויה של "אני שווה משהו רק אם אני מצטיינת". שהאהבה תלויה בתוצאה. בהישג. בציון.

וזה לא חייב לבוא עם צעקות או עונשים. לפעמים מספיק מבט, שאלה, השוואה, כדי שהלב יבין: "לא עמדתי בציפייה."

*************************

בתיאוריה של המוטיבציה הפנימית (Self-Determination Theory) של דסי וראיין (Deci & Ryan, 1985), מוסבר שכדי שילדים ונערים ירגישו מוטיבציה פנימית אמיתית, הם זקוקים לשלושה דברים: תחושת אוטונומיה, יכולת, ושייכות.

כשהפוקוס רק על הישגים חיצוניים כמו ציונים, בלי חוויה של קבלה ותמיכה גם כשנכשלים, נוצר מצב שבו השייכות מרגישה מותנית. והקשר לעצמי מתחיל להיבנות רק סביב "מה אני שווה" ולא סביב "מי אני".

ברגעים כאלה, גם הישג גדול יכול להרגיש קטן. כי הוא לא פוגש מקום פנימי שאומר: "אני רואה אותך. אני גאה בך. לא רק בגלל הציון אלא בגלל הדרך שעשית."

*********************

ילדים לא צריכים להיות מושלמים. הם צריכים להרגיש אהובים גם כשהם לא מצטיינים.

החיבוק שווה יותר מהמבחן. והמילים שהילד יזכור הן לא אלה שקשורות לציון, אלא לאיך גרמנו לו להרגיש כשהוא התאמץ וניסה.

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301