לשבור את התחפושת

"אני נכנס הביתה, שומע את הילדה בוכה, הכלים בכיור, אשתי עייפה, ואני מרגיש כאילו נחתתי לעולם אחר. כולם מצפים ממני להיות מישהו שאני לא כרגע."

ככה הוא התחיל את הפגישה. גבר צעיר, חזר ממילואים לפני כמה ימים, אבל בתוכו, עדיין לא חזר באמת.

"אומרים לי: 'חזרת, יופי, עכשיו תתאפס, תחזור לשגרה.' ואני מרגיש כאילו אני משקר. כאילו אני עוטף את עצמי במין מעטפת כזאת, שמציגה גבר מתפקד, אבל מבפנים אני מפורק."

הוא השתתק לרגע. ואז הוסיף: "אני עושה הכל: קם, עובד, עוזר בבית, אבל זה לא אני. זה מישהו שהוא 'אני מזויף'. ואני מפחד שאם אני ארשה לעצמי להתפרק, אף אחד לא יחזיק את זה בשבילי."

חשבתי על זה הרבה אחרי המפגש.

על המקום הזה שבו אדם חי במציאות כפולה – זו שבחוץ, וזו שבפנים. על החוויה של חיילים וחיילות שמשתחררים ממילואים, ומיד צריכים ללבוש "תחפושת" של תפקוד.

ועל כמה שהמעטפת הזו – של "הכל בסדר" – יכולה להיות גם הגנה, וגם מלכודת / כלוב.

************************

בתיאוריה של ויניקוט (Winnicott, 1960) הוא מדבר על ההבדל בין ה"אני האמיתי" ל"אני הכוזב" (false self). ה"אני הכוזב" נוצר כשאנחנו נאלצים לוותר על החוויה הפנימית האותנטית שלנו – כדי להסתגל, כדי לתפקד, כדי לרַצות.

וזה לא שקר במובן הרגיל. זו הסתגלות. מנגנון הגנה.

אבל כשזה קורה שוב ושוב, מתחילה להיווצר תחושת ניתוק. האדם פועל, אבל לא נוכח. מתפקד, אבל לא מרגיש. וכלפי חוץ הוא נראה "בסדר גמור".

הבעיה היא שהנפש לא יכולה לחיות יותר מדי זמן במקום הזה בלי להרגיש אבודה. בלי לשלם מחיר.

במצבים כאלה, דווקא ההכרה במעטפת הזו, ב"אני הכוזב", היא תחילת הדרך לחזור לעצמך.

להסכים להרגיש. לדבר. לאפשר לרגש להיות נוכח גם כשלא נעים. גם כשעייף. גם כשלא גיבור.

כי לפעמים, החוסן האמיתי, הוא לא בזה שממשיכים כרגיל, אלא בזה שמעיזים לעצור ולהגיד: "קשה לי."

ויש בזה אומץ. ויש בזה אנושיות.

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301