מה מסתתר מאחורי הכעס?

"אני לא יודע איך זה קרה, אבל פתאום מצאתי את עצמי צועק עליה. אני לא ככה בדרך כלל. משהו התפוצץ לי בפנים."

הוא ישב מולי, כתפיים רחבות, ידיים קפוצות, עיניים אדומות מעצבים שלא עברו.

"אמרתי לה פשוט שתעזוב אותי בשקט. אבל התכוונתי שהיא תראה אותי. שתבין שקשה לי. שתגיד לי: 'אני פה.'"

הוא עצר, ואז לחש:

"אבל היא רק הסתובבה והלכה. עכשיו אני גם כועס עליה, גם מתבייש. וגם לבד."

זה היה רגע כזה שבו הכעס נשמע כמו צעקה, אבל בעצם ביקש מישהו שיראה את הפצע.

רגע שבו הגוף בחר במתקפה, כי הלב לא הצליח לבקש עזרה.

חשבתי על זה שאנשים רבים למדו בילדות שלא נעים להרגיש פגיעות. שלא מקבלים עליה פרס.

שכעס הוא הדרך היחידה לבטא כאב, בלי להיחשב חלש/ה.

אבל כעס, במיוחד כשמגיע פתאום, הוא לרוב לא רגש "טהור".

הוא תגובה. תגובת גוף ונפש שנלחמים על תחושת ערך, שייכות, משמעות.

*************************

בפסיכותרפיה הדינמית הקצרת מועד (ISTDP) שפותח ע"י ד"ר ח. דבנלו, מוסבר שכעס יכול להופיע כהגנה. רגש משני שמסתיר רגשות ראשוניים יותר: עצב, בדידות, פחד.

כשהמערכת הפנימית לא מצליחה לבטא אותם, הכעס פורץ. הוא שומר. הוא מסיח.

אבל הוא גם בודד.

במיוחד שהמסר התרבותי הוא: "תהיה חזק. אל תראה כאב."

אז הם זועמים, כי אי אפשר לבכות. כי אסור להודות בפחד.

אבל בפנים, יש ילד/ה שרק רוצה לדעת שהוא/היא בסדר. שהוא/היא מובנ/ת. שהוא/היא אהוב/ה גם כשהוא/היא לא בשליטה.

בטיפול, לא "מרגיעים" את הכעס.

מקשיבים לו. עוקבים אחריו פנימה, אל המקום שבו נולד.

ושם, במקום הכי חשוף, לפעמים נמצא דווקא הרגש שבאמת ביקש מקום:

כאב. געגוע. צורך בקירבה.

ולפעמים, דווקא כשאנשים מצליחים לומר:

"אני כועס/ת – אבל בעצם נפגעתי"

מתחיל תהליך אמיתי של ריפוי.

לא כל מי שכועס, הוא אלים.

אבל הרבה פעמים הוא פצוע.

ואפשר ללמוד לדבר את הפצע, לפני שהוא מתפוצץ.

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301