מעורבות או התערבות?

אמא לנער בן 15, מספרת:

"אני פשוט לא יודעת מה לעשות איתו יותר"... הוא מסתגר בחדר, לא מדבר איתנו, וראיתי בהודעות שלו דברים שממש הדאיגו אותי."

היא סיפרה שבלי לשאול, פתחה את המחשב של בנה כשהוא לא היה בבית, וגילתה שיחות על מסיבות, שתיה, ואפילו מילים קשות על בנות מהשכבה שלו.

"הוא רק בן 15! איך אני יכולה לשבת בצד? אני חייבת לעשות משהו! אולי לדבר עם בית הספר, אולי אפילו עם ההורים של החברים שלו…"

שאלתי אותה מה קרה כשניסתה לדבר איתו על זה.

"הוא התפוצץ. צרח עליי שפלשתי לו לפרטיות, נעל את הדלת, ולא מדבר איתי כבר יומיים."

ישבנו יחד וחשבנו על הנער שלה ומה הוא צריך ממנה. – איך אפשר להיות מעורבת בלי להתערב? איך אפשר להיות קרובה, בלי לחטט?

לפעמים, ההבדל בין מעורבות להתערבות לא נמצא במה שאנחנו עושים –

אלא במה שמרגיש הצד השני:

"האם את רואה אותי, או רק את הפחדים שלך?"

****************************

המעבר בין ילדות לנעורים הוא שלב שבו מתפתחת זהות נפרדת, והצורך באוטונומיה הופך מרכזי. מחקרים (כמו של Smetana et al., 2006) מראים שמה שמתבגרים צריכים מהוריהם הוא גבולות גמישים, שכוללים תמיכה רגשית בלי פלישה לפרטיות.

נמצא שכשמתבגרים חווים את הוריהם כ"מכבדים אך נוכחים", זה משפר את הבריאות הנפשית שלהם, מפחית סיכון להתנהגויות סיכוניות, ואף תורם לפיתוח תחושת ערך עצמי. לעומת זאת, התערבות יתר וחיטוט נתפסים כחדירה – ומובילים להתרחקות, סגירות ולעיתים אף סיכון מוגבר.

אז כן – להיות הורה נוכח, אבל כזה שמזמין – לא כופה.

בהצלחה לכל ההורים שמנסים למצוא את הקו הזה, הדק אך כל כך משמעותי.

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית

עובדת סוציאלית קלינית,

פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301