top of page
  • anati303

רגישות יתר

"כלום לא עובר על ידי" אומרת שושנה (שם בדוי), כמו בשיר של דניאל רובין: הכל נוגע, כמו עור חשוף בעולם מלא מי מלח". הייתי רוצה להרגיש פחות. לחיות עם הרבה פחות כאב".


מסתבר ש % 20 מהאוכלוסייה נולדים עם מערכת חישה גבוהה במיוחד, אשר הופכת אותם לרגישים מידי. אנשים כאלו, קולטים מידע ודקויות מהסביבה ברמה מוגברת פי כמה מאדם שאינו מוגדר כבעל רגישות גבוהה. אנשים בעלי רגישות גבוהה קולטים תחושות, רגשות, מצבי רוח, כעסים של אנשים, גם אם הם לא ביטאו אותם באופן מילולי. מערכת החישה מוגברת ולכן גם ריחות, צבעים ורעשים יהיו חזקים במיוחד.


מה עושים עם זה?


שלב ראשון מכירים בכך שאתם לא לבד בזה.


שלב שני הוא האבחנה שלא הכל רע במה שמכונה כ"רגישות יתר":

"יותר מידי זה לא בהכרח רע מידי". רגישות היתר, תורמת לאינטיליגנציה רגשית מפותחת, לאינטואיציה גבוהה, ליכולת אבחנה בדקויות שעוזרת מאד במניעת טעויות ובקבלת החלטות מושכלות.

אנשים בעלי רגישות גבוהה יכולים להיות יצירתיים יותר בהשוואה לאנשים אחרים ועמוקים יותר מהם. נגלה כי הם אנשי שיחה מעולים וכי הם יכולים להגיע במהרה לתובנות חכמות מאוד על העולם.


שלב שלישי הוא מיפוי הקושי וסינונו מהחלקים החיוביים שב"הפרעה":

אנשים שסובלים מרגישות יתר מדווחים על “הצפה” רגשית. מצבים בהם המערכת החושית שלהם קולטת כמות גדולה מאד של מידע בזמן יחסית קצר והם מתקשים לעכלו ולעבדו. כשהם נמצאים במקומות עם הרבה אנשים למשל (קניונים, חתונות, מסעדות, מפגשים חברתיים) הם מרגישים אי שקט, עצבים, כעס, עייפות. בנוסף, יכולים לדווח על קושי לשמוע מוסיקה חזקה, לעבוד הרבה שעות רבות ברציפות ובגלל שהם קולטים הרבה מעבר חאחרים, לעיתים יתקשו לשוחח גם עם אנשים לאורך זמן.


שלב רביעי: אז מה עושים?


1. לא נבהלים מהתופעה. לומדים להשלים איתה / לחיות איתה. לא מפתחים רגשי נחיתות בגלל מחשבה שלילית של "אנחנו פחות טובים מאחרים".


2. מזהים מתי זה "יותר מידי". מתי מערכת החושים מוצפת (מתי הגוף נכנס לאי שקט).


3. מחפשים מקום שקט ולבד ומנסים להבין "מה הטרייגר, שגרם לתחושה בסעיף 2.


4. מתרחקים מהמקור שגרם לגירוי יתר.


5. מגדילים את ההפסקות, שעות המנוחה, השינה בהשוואה למקומות בהם נדרשת התמודדות.


6. לומדים להנות מהייתרונות.


ילדים שסובלים מרגישות יתר מכונים בספרות כ“ילדי האינדיגו” או “ילדי הקריסטל” בשל צבע ההילה שלהם. הם ילדים מיוחדים מאוד ומפותחים מאוד וחשוב לגדל אותם כ"מיוחדים" ולא כילדים שסובלים מהפרעה כדי שלא יסבלו בבגרותם מרגשי נחיתות ומכאבים רבים על תפקודם הפגום בעולם שלא מתאים להם.


ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301

bottom of page