זיכרון ילדות:
אני בערך בת 10. השתתפתי במקהלה בית ספרית עם המורה "סילביה". לפי מה שהמורה אמרה, יש לי קול של זמיר ואני חייבת להיות בשורה הראשונה של המקהלה כדי שישמעו אותי. אנחנו יוצאים לתחרות מקהלות בין בתי ספר. מכינים אותנו לתחרות ומזהירים אותנו לא לזייף. "מי שיודע שהוא מזייף, שיבקש להיות אחרון בשורה שלא ממש ישמעו אותו". למנהלת ולמרכזת השכבה ממש חשוב לנצח: היא מבהירה לנו באוטובוס המיוחד שבא לקחת אותנו כמה שאנחנו חשובים, מיוחדים, כמה כבוד נביא לביהס' אם ננצח בתחרות. הציבו אותי בשורה הראשונה מול הרמקול. אני ועוד 3 בנות צריכות לשיר בקול א' את "דבש ניגר". אני מסתכלת על הקהל הגדול שבא לשמוע אותנו ועל 4 שופטים שמחפשים "מי שרים הכי טוב", "מי מזייפים". בהחלטה של רגע אני מבינה מה אני הולכת לעשות. המוח שלי עסוק במחשבות ואיסורים: "אסור שידעו שיכול להיות שאני אזייף... אסור שיתפסו אותי שאני לא שרה כל כך יפה כמו שהם חושבים...". אני עושה עם השפתיים. שרה מכל הלב אבל בלי קול. אנחנו זוכים במקום השני. איזה מזל שלא הרסתי להם את ההצגה.
******************** תסמונת המתחזה: imposter syndrome: אמונה מופנמת של אדם שהצלחתו נובעת ממזל או מכל מיני גורמים חיצוניים אחרים ולא מהכישורים, האינטליגנציה או מהיכולות שלו. התחושה היא של שקר, זיוף, משהו לא אמיתי הפחד הוא שיתפסו אותך ויגלו את האמת. אנשים יעשו הרבה מאוד כדי להסתיר את החוויה הרגשית שלהם. לעיתים גם הקרובים ביותר לא ממש ידעו שהאדם לו נישאו או אפילו המורה שלהם, הקולגה שלהם, מרגישים בתוך תוכם כישלון וששום דבר שאתם רואים בהם הוא לא אמיתי.
יש כל מיני דרכים לטפל בהרגשה הזאת, אבל הכי חשוב זה לעשות כל מה שאפשר כדי להיות מחוברים ל"אני האמיתי" ובראש ובראשונה להיות מודעים למה קורה לכם כשאתם עומדים מול אחרים ומשמיעים שירה שהיא לא בהכרח לגמרי מחוברת אליכם.
אתם "הכי יפים" כשאתם מחוברים לעצמכם.
ענת דניאלי עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה 050-3372301
댓글