אני עדיין שם

תקציר

בתאריך 13 לאוקטובר 2025 שוחררו  20 חטופים חיים שהיו בשבי חמאס, במסגרת עסקה וכן הוחזרו ארונות ובהם גופות חטופים שנרצחו בשבי.  עידו (שם בדוי), חייל מילואים שחזר מהקרבות ומטופל אצלי בטיפול בפסיכותרפיה תיאר את רגשותיו בנוגע לאירועים: 

"הם חזרו, אבל אני עדיין חטוף. המחשבות שלי, הזיכרונות, החלומות מראים שאני עדיין שם."

במאמר זה מתוארת ​​דרך טיפול נרטיבית קלינית איך אפשר לגשת לחוויה הפוסט טראומטית של חיילים שחשים "חטופים" נפשית, לקשור בין החוויה הקולקטיבית של השיבה הביתה על הפרט האישי, וליצור מרחב המאפשר חילוץ של הזיכרון שנשאר ככלא פנימי.

מבוא: השיבה והשיבה הפנימית

לאחר738  ימים בשבי, שוחררו השבוע  20 חטופים ישראלים חיים. האירוע התקבל בסיפורים, בתקשורת הישראלית והבינלאומית עם עיתונאים שהציגו תמונות של חיבוקים, שמחות והרבה מאוד דמעות. דיווחים נוספים היו על החזרות גופותיהם של חללים מתוך התחייבות להשבת כל החללים שנותרו בשבי.

השיבה הציבורית הזו לוותה בדרמה רגשית עזה. אל מול שמחות ההשבה עומדת אי וודאות כואבת, פחד על חללים שלא שבו, רגשות אשמה עבור מי שלא שבו. ובמרכז כל זה ישנם חיילים ומילואימניקים שחוו לחימה, שחזרו הביתה, "לשטחים האזרחים"  אך הם חווים את עצמם כבני ערובה בפנים.

כפי שמתארת ג'ודית הרמן (1992): טראומה אינה מסתיימת עם תום האירוע החיצוני. היא נמשכת בנפש במצב מתמשך של "שבי פנימי" שבו העצמי נותר כלוא בזמן האירוע.  השיבה הפיזית איננה בהכרח שיבה נפשית, ולעיתים הגוף והנפש נעים בקצבים שונים. באמירה זו של הרמן גלומה חוויה של מה שנקרא "זמן טראומטי מקולקל" שבו ההווה והעבר מתקיימים זה לצד זה. כפי שמציין ואן דר קולק (2018), הגוף "זוכר" את החוויה גם כאשר השפה נאלמת. התגובה הפיזיולוגית של הגוף משחזרת את המצב של הסכנה המקורי כאילו הוא עדיין מתרחש. במובן הזה, עידו ממשיך לחיות בתוך זמן שהוא "קפוא" של האירוע. הגוף שלו משמש מעין עדות אילמת לזיכרון שטרם עובד . בפגישות בינינו ניכרת "תנודתיות רגשית" בין הרצון לדבר לבין המנעות. אני חשה שעלי לשמש מעין "עד שקט". לאפשר לו לשבת עם התחושות מבלי למהר לתרגם אותם במילים.  ברמן (1992) מתארת את תהליך ההחלמה כמעבר של "שתיקה ובידוד אל שיתוף ועדות, אבל היא מדגישה שהמהלך חייב להתרחש בקצב של המטופל עצמו מבלי להאיץ בו לעשות עיבוד או שינוי.

עידו מספר כי כל שיר שהוא שומע משפיע עליו. גורם לו לדפיקות לב, מתח בשרירים ותחושת חנק בגרון. הגוף שלו מייד מגיב. לוין (2010) יסביר את התופעות האלו שלו כ"מעגל תגובה טראומטי" שלא הושלם בזמן האירוע ולכן הגוף מבקש לסגור אותו שוב ושוב. בטיפול אני עובדת על תרגילי עיגון של הגוף: נשימה איטית, מגע בקרקע וחזרה איטית אחר כך חזרה לגוף . תרגול שמאפשר חוויה של שליטה מחודשת, גם כשהזיכרון הפולש ממשיך להתקיים.

המפגש שבין השתיקה למילים

במחקרים קודמים דובר על כך שכאשר המטופל רוצה לדבר על סיפורים מהקרב, השפה שלו מתכווצת. הוא מדבר את הטראומה במשפטים קצרים או שהוא שותק ממושכות בחדר הטיפול. אני כמטפלת מוכרחה להיות נוכחת גם בשתיקה. לא למהר לדבר. להקשיב לאותות תת מודעים של הגוף שלו, לקול הנשימה, לרגליים שמבקשות לזוז אבל תקועות במקום וזזות לאט לאט.

אני מציעה למטופלים שלי הכלה. אזור בטוח שבו אני יכולה להיות כמו עד או הד למה שלא נאמר, להיות "האוזן שעדיין שומעת" את הקול הפנימי שחזר משבי.

כפי שמתארת הרמן (1992), השתיקה היא לעיתים השפה היחידה שהנפש מסוגלת לדבר בה אחרי חוויה של אימה. היא שומרת את הסיפור מאובטח עד אשר נמצא מקום בטוח לספרו  .ואן דר קולק (2018) מוסיף כי כאשר השפה נעלמת, הגוף נושא את הנרטיב במקומה. דופק מואץ, נשימה קפואה או מתח שרירים הופכים למילים של הזיכרון. במובן זה, התפקיד שלי כמטפלת הוא להקשיב לא רק למילים אלא גם לשתיקה, לגוף, ולתנועה הקטנה שמבקשת לחזור לחיים.  וייט ואפסטון (1990) מציעים לראות בשתיקה מרחב נרטיבי בפני עצמו . מקום שבו המטופל מתחיל לכתוב את סיפורו מחדש דרך נוכחות ולא רק דרך סיפור.  פוג’יסאקי ואח’ (2021) מראים שמצבי שתיקה בטיפול עשויים לאפשר ויסות רגשי עמוק דרך סנכרון לא מילולי בין מטפל למטופל.  השקט אם כן לפי החוקרים הוא לא רק היעדר הוא נוכחות.

מפגש בין הקול האישי לקול הקולקטיבי

החוויה של השיבה הביתה של החטופים שחזרו, ושל מי שנפלו, מהדהדת אל תוך המרחב הטיפולי. במפגש הראשון לאחר השחרור הקולקטיבי של החטופים, אני שואלת את עידו: ״ראית בטלוויזיה את החזרה של החטופים?״. תשובתו חושפת מורכבות רגשית: מצד אחד, הוא מתאר תחושת ניתוק, כאילו הם 'לא שייכים לו'; ומצד שני, באותה נשימה עולה בו כעס עמוק: ״איך אפשר לחגוג אם לא כולם חזרו?״. בעידו מתקיימת דואליות חיה. הוא מחזיק בתוכו גם התרגשות וחמלה, וגם כאב עז שאינו מאפשר לו ‘להמשיך הלאה’. במרחב הטיפולי, קולו האישי מתערבל עם הקול הקולקטיבי של החברה הישראלית לאחר השיבה : קול של שמחה לצד אבל, של תקווה לצד חוסר מנוחה.

החוויה הזו משקפת את מה שמתואר בספרות הטיפולית כ"מארג הקול הדואלי". מצב שבו המטופל נע בין הקול האישי לקול החברתי (Herman, 1992). ג׳ודית הרמן מציינת כי טראומה קולקטיבית נחרטת לא רק בתודעה האישית אלא גם בזהות הקהילתית, וכי המטפל נדרש להחזיק את שני המישורים בו זמנית. בהקשר זה ניתן להזכיר גם את תפיסתו של ברונר (Bruner, 1990) על נרטיב כחלק מהבניית משמעות, שבו האדם מספר את סיפורו לא רק כדי להבין את עצמו, אלא גם כדי למקם את זהותו בתוך סיפור רחב יותר. עבור עידו, השאלה אינה רק אישית, היא קול של ציבור שלם שנמצא עדיין בין תקווה לאבל. העבודה הטיפולית, אם כן, מתמקדת ביצירת מרחב שמאפשר נפרדות ויחד בעת ובעונה אחת מרחב שבו המטופל יכול לשוב ולמצוא את קולו הייחודי מבלי לנתק את עצמו מההקשר הקולקטיבי (White & Epston, 1990).

אסטרטגיות טיפוליות אפשריות מעבר לעבודה הקלינית

במפגש קליני, המטפל נדרש להחזיק את המתח שבין הרצון "להוציא את המטופל מהשבי" לבין הצורך לכבד את הקצב שבו הוא מוכן להתקרב לזכרונות הטראומטיים.  (Ogden & Fisher, 2015).

בטיפול במטופלים כמו עידו ניתן להשתמש בטכניקות שונות מתוך עולם הטיפול בטראומה:

שימוש בכפלי זמן נרטיביים - בקליניקה אפשר לעבוד על מה שנקרא "זמן פנימי". תחום שבו אפשר "לצלול" לרגעים מתוך הקרב, להביט מהם, לשוב ואחר כך להווה לעשות דיאלוג עם העצמי "שנשאר שם" ולתת קול ומקום למה שיש היום לעומדת מה שהוחסר ממנו.

עבודה עם הגוף ובתחושת גבול - אפשר לעשות  תרגילי עיגון של “כאן ועכשיו” כמו נשימה, מגע, חיבור לגוף שאינו שם בעזה. תנועה איטית, חזרה למרחב בטוח. המקום שמחזיק את הגוף כשהנפש מתקשה להתייצב.

הכרה בדואליות הרגשית - להכיר ביחד בכך שרגשות של שמחה, אשמה, פחד או כעס יכולים לחיות יחד זה בצד זה. בשמה הטיפולית לא חייבים לבחור באחד מהם אלא אפשר "גם וגם".

עבודה עם הדמיון – לדמיין את עצמך משחרר. שחרור מדומה. להרגיש איך הכאב יורד והשחרור תופס את המקום שלו.

חיפוש מעגלים לשיח – חיבור המטופל למשפחתו או למעגלי תמיכה כדי שהוא לא ירגיש לבד עם הסיפור שלו.

סיכום וקריאה להמשך

הטראומה של חיילים שחזרו מהמלחמה אינה מסתיימת בשובם הביתה. היא לפעמים עוברת "לשבי" פנימי. כשהם ממשיכים להרגיש חטופים. בימים אלה, כאשר הוחזרו 20 חטופים חיים והחללים חוזרים לקבורה, מעבר לשמחה קיים כאב שמפעיל את הפצעים הנעלמים של מי ששרדו הקרב. המסע הטיפולי עם עידו מעלה שאלות עמוקות על מהותה של שיבה מהשבי, מהמלחמה, מעומק הגוף הפגוע, כמו שיבה אל השפה, וסיפור הסיפור מבלי לשקוע בתוכו. השבי החיצוני יסתיים כאשר השבויים יחזרו הבייתה, אך השבי הפנימי דורש זמן, עדות, ותהליך החזקתי של הכאב עד שהם יפתחו.

דרך השתיקה, דרך הגוף, דרך המילים הנולדות בזהירות, נבנית מחדש תחושת האמון בעולם. השיבה האמיתית מתרחשת כאשר המטופל מתחיל לספר את סיפורו מחדש ולחזור לחייו במציאות עם קצת פחות כאב. וכפי שהרמן (1992) כותבת: "ההחלמה תתחיל כאשר נמצא עד היכול לשאת את הכאב מבלי להיבהל ממנו"

·       Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery. Basic Books.

·       van der Kolk, B. (2014). The body keeps the score. Viking.

·       White, M., & Epston, D. (1990). Narrative means to therapeutic ends. Norton.

·       Levine, P. (2010). In an unspoken voice. North Atlantic Books.

·       Litz, B. T., et al. (2009). Moral injury and moral repair in war veterans. Clinical Psychology Review, 29(8), 695–706.

·       Shay, J. (2014). Moral injury. Psychoanalytic Psychology, 31(2), 182–191.

·       Alexander, J. C. (2004). Cultural trauma and collective identity. University of California Press.

·       Arntz, A. (2012). Imagery rescripting for PTSD and other disorders. Cognitive Behaviour Therapy, 41(3), 261–275.

·       Hobfoll, S. E., et al. (2011). Five essential elements of immediate and mid-term mass trauma intervention. Psychiatry, 70(4), 283–315.

·       Neimeyer, R. A. (2019). Techniques of grief therapy: Assessment and intervention. Routledge.