כדור אחד – שני שחקנים

זיכרון ילדות:

כשהייתי בערך בת 12, אבא שלי ז"ל לקח אותי ללמוד לשחק טניס. מדי שבת בבוקר הלכנו למגרש, ולפני שהתחלנו לשחק, הוא היה מתעקש שאשתה הרבה מים. "מה מים מה?" הייתי שואלת בצחוק. "אתה הרי לא עושה הרבה ספורט בזמן שאני מתרוצצת בכל המגרש."

אבא חייך ולא הגיב.

היינו מתחילים "לשחק". אבא היה זורק לי את הכדור לכל מיני פינות במגרש, ואני הייתי מתרוצצת מצד לצד, מתאמצת להחזיר כל כדור. כל פעם, הוא דאג לזרוק אותו לכיוון אחר, ואני נלחמתי שלא לפספס.

יום אחד, בדרך הביתה, שאלתי אותו: "אבא, למה אתה קורא לזה ספורט כשאתה לא מתרוצץ כמוני להחזיר כדורים?"

אבא ענה תשובה שמלווה אותי עד היום: "אם את רוצה להפסיק להתרוצץ, אולי כדאי שתזרקי גם לי את הכדור לכל הכיוונים, ואל תחזירי לי אותו ישר."

מאותו רגע התחלנו לשחק באמת. למדתי לאתגר גם אותו, ובתוך כך, למדתי המון.

***********************

למדתי הרבה מאבא ומהסיפור הזה:

הבנתי שמאמץ משותף הוא מפתח להוגנות. בין אם זה במשחק, בעבודה או במערכות יחסים, הצלחה דורשות מאמץ משני הצדדים, ולא רק מאחד מהם.

למידה יכולה להגיע בכל מיני דרכים יצירתיות. אבא שלי לא לימד אותי טניס בצורה דידקטית או רשמית. דרך המשחק והחוויה הוא עזר לי ללמוד על עצמי, להבין את הכוחות שלי, ולהבחין איך ניתן לשלב בין מאמץ להנאה.

 למדתי על חשיבות ההקשבה וההבנה ההדדית. אבא שלי לא הסביר לי מה עליי לעשות, אלא גרם לי להבין בעצמי את הערך שבאתגר וביצירת איזון. בחיוך ובתשובה פשוטה, הוא הצליח להעביר לי שיעור לחיים.

התובנה שיכולתי לאתגר אותו בדיוק כמו שהוא אתגר אותי, פיתחה בי תחושת ביטחון עצמי. היא לימדה אותי שלא לפחד לדרוש יותר – לא מעצמי ולא מהסובבים אותי.

הסיפור הזה מזכיר לי ששיעורים משמעותיים לא תמיד מגיעים מרגעים גדולים או דרמטיים. לעיתים, דווקא רגעים קטנים ויומיומיים הם אלה שנשארים איתנו, מהדהדים לאורך השנים, ומעצבים את הדרך שבה אנו רואים את החיים.

מאחלת לכולם כזה אבא.

ענת דניאלי - פסיכותרפיסטית / מטפלת רגשית 

050-3372301