לעזוב כדי להישאר

"אני אמות ואני לא אחזור אליו", אומרת לי בחורה צעירה, בעיניים לחות, אבל בטון ברור וחד.

שאלתי אותה מה הביא אותה להיות כל כך החלטתית וברורה כדי לומר את המשפט הזה? היא ענתה: "כי אם אני אחזור אליו, אני אבגוד בעצמי. אני יודעת שהוא יגיד לי שהשתניתי, שאני קשה מדי עם החיים, רגישה מדי, שהוא רק צחק איתי והוא לא מבין למה לקחת את זה ככ קשה. אבל אני יודעת מה עברתי. אני יודעת כמה עלה לי ביוקר הקשר הזה."

היא הסתכלה עליי ואז אמרה כמעט בלחש:

"אני מפחדת שברגעים חלשים אני אתקפל. אז אני אומרת את זה ככה, חזק , כדי להזכיר לעצמי שזה נגמר."

היה לי ברור שזאת הדרך שלה לומר לעצמה ולעולם: "אני בונה גבול." זו הדרך שלה להחזיק את עצמה. להגן על מי שהיא הפכה להיות.

חשבתי על זה שלפעמים אנחנו צריכים משפט חזק כדי לשמור על עצמנו.

משפט שחותך את הרעש, את הבלבול, את הרגש שחוזר ומושך אחורה.

משפט שהוא כמו עוגן, תזכורת למה שכבר הבנו בלב, גם אם הראש עדיין מתבלבל.

כשעוזבים קשר לא בריא, לא עוזבים רק אדם.

עוזבים גם את התקווה. האשליה. הדפוס ישן.

וזה כואב. גם כשהלב יודע שזו ההחלטה הנכונה. הכאב הזה הוא חלק מהתהליך.

הוא לא סימן שצריך לחזור, אלא סימן שלמדת להרגיש. שלמדת לבחור בך.

**************

במודל של תיאוריית ההיקשרות (Attachment Theory) שפותחה ע"י ג'ון בולבי (John Bowlby, 1969), מוסבר שכאשר יש קשרים שמבוססים על התקשרות לא בטוחה, אנחנו עלולים לפתח נטייה להיאחז גם במה שכואב, רק כדי לא לאבד את התחושה של חיבור.

הנפש, במיוחד אם גדלה בתוך מערכות יחסים לא יציבות, לומדת לזהות כאב כאהבה, וקשה לה להבחין מתי הקשר כבר מזיק.

דווקא במצבים כאלה, בחירה בריאה בעצמך, כמו להתרחק מקשר מזיק, יכולה להרגיש כמו "מוות רגשי" זמני.

אבל זה גם סימן ללידה מחדש.

זה לא קל. אבל זו התחלה של קשר חדש, עם עצמך.

ענת דניאלי

עובדת סוציאלית קלינית

 פסיכותרפיסטית, מדריכה

050-3372301